"הבא בתור..." קראה המזכירה והביטה ברשימת הנבחנים האין סופית.

"כפיר זוהר...איפה כפיר זוהר?" היא שאלה מעיפה מבט חטוף בשעונה בחוסר סבלנות.

כפיר נכנס בהליכה זקופה, מעיף את השיער אחורה, קורץ לכל עבר.

"כפיר..קדימה, קדימה... אין לנו את כל היום..." המזכירה גערה בו מזרזת אותו לחדר התערוכות.

"hello " כפיר אמר במבטא מאומץ וחייך חיוך נוצץ.

"שלום כפיר..." החזיר לו איש מבוגר בחליפה סגולה וחיוך מסתורי.

"אז כפיר ספר לי... מדוע דווקא לך מגיע להיות כאן איתנו?!" הוא שאל מפנה את מבטו לכפיר.

"מר פרדק," הוא פתח בנימה רצינית וכיוון את עינוי הכחולות ישר אל האיש שמולו, מתחנן איך להרשימו.

"אומנות ואני..זה כמו... כמו שחור ולבן, כמו פרח ופרפר, כמו אביב ופריחה,כמו יום ולילה..."הוא בדק שהאיש המסתורי עדיין מרוכז בו והמשיך.

"אין אומנות בלי כפיר, ואין כפיר בלי אומנות." הוא סיים בחיוך קטן והרים את ראשו בגאווה.

"אוקי כפיר, הבאת איתך יצירות שלך?!" האיש לא הביע סימני התלהבות או התפעלות מיוחדים, דבר שהיה נדיר אצל כפיר.

"אמ...לא...שכחתי אותם..." כפיר פלט, לראשונה בחייו כשהוא מעורער שמא יתקבל או לא.

"אתה יודע שזה מאוד לא אחראי, לשכוח דברים בסיסיים כאלה, ועוד בראיון הראשון.."

פרדק נעץ בו מבט רציני, כשהוא רושם דבר-מה במחברתו החומה.

"אני יודע...פשוט הדיוקן שהתחלתי עדיין לא גמור..." הוא זרק, וחייך חיוך מבויש.

"בסדר כפיר, תקבל תשובה בעוד שבוע..." הוא אמר וכתב עוד כמה ודברים במחברתו.

"להתראות" השיב כפיר מזדקף, מתאושש מנפילת הביטחון הקטנה שפקדה אותו.

הוא יצא מהחדר בגאווה, מחייך כולו, כאילו זכה בזה הרגע בפרס יוקרתי. מסתכל על כולם וכולם מסתכלים עליו. הולך באיטיות, נותן לכולם הזדמנות לראות שכפיר כאן, ולהרבה זמן.

"איך הלך מאמי?" נופר שאלה בקופצנות לאחר שחזר.

"היה מעולה.... זה בכיס הקטן שלי... מתערבים שבעוד שבוע הם מתקשרים ומתחננים שאני אבוא..." הוא אמר בביטחון.

"אין עליך..." נופר החזירה לו בחיוך שובבי.

"יש כאן עוד פול אנשים.." הוסיף בן-בן.

"הם מבזבזים את הזמן... על הפרס כבר חתום השם: כפיר זוהר..." היא אמרה בביטחון והעיפה מבט בנערים המתקבצים סביב היכל האמנים.