כאחוזת טירוף הדלקתי בכעס את האור בסלון, במסדרון, בסלון ובמטבח.

"ככה היא רוצה שזה יהיה, אה? אוקי אז זה מה שהיא תקבל.." אמרתי בעיניים עצבניות מתמיד.

אני כל כך שונאת שאנשים מבטלים את מה שאני אומרת או חושבת מבלי לבדוק את זה יותר מדי לעומק, לקבל כזה יחס של 'אל תתייחסו אליה ותעשו מה שאתם רוצים' מאימא שלי היה הקש ששבר את גב הגמל.

בצורה שכל כך מתאימה לי, לא השלמתי את הנקמה ומיד כיביתי את הבית המנצנץ שלנו. כיביתי את כל האורות וחשבתי לעצמי ' יש לה מזל שלפחות עדין אכפת לי מכדור הארץ..,.

עצבנית ורועדת רצתי לחדרי.

ניסיתי לפתור את אחד מהתרגילים האלו, המעצבנים ביותר מספר אלגברה, אלה שיש להם המון משתנים ולכל אחד צריך למצוא נוסחה כאלה שגם בני גורן הוציא כמה שערות לבנות כדי לכתוב.

לא פלא שלא ממש הצלחתי להתרכז בבעיות המתמטיקה שלי.

כל כך כעסתי עליה. שהיא הופכת אותי לסמרטוט בפני ה"חמודים" הקטנים שנזכרים להוריד את מסכות המלאכים רק כשהיא לא בבית להראות לי בנדיבות, מה יקרה לי אחרי שאמות אם אהיה רעה. (את הגהנום, למי שלא הבין.).

תלשתי דף ממחברת החישובים המלאה למחצה שלי והתחלתי לכתוב במהירות, שורות על שורות של אשמות קשות ונוקבות על שיטות החינוך שלה.

צלצול בדלת הכניסה קטע את מחשבותיי. 'אבא' חשבתי לעצמי, וה"חמוד" הקטן ניגש לפתוח לו את הדלת.

'עכשיו אני אראה לו בדיוק מה שקרה פה, אני אוכיח לה שאם היא רוצה שקט בעבודה- זה לא יבוא על חשבוני' חשבתי להוטה ומתרגשת.

רצתי (הפעם פחות) מטורפת והדלקתי כמה אורות.

"מה את עושה?!" אבא שאל אותי.

חייכתי איליו בערמומיות ואמרתי "אמא מרשה, היא אמרה שכל עוד זה בית שלה, מותר להדליק כל דבר.."

"תכבי את האור" הוא אמר במבט מבולבל.

"כן, אמא לא אמרה שמותר להדליק את הכל.. את בכלל לא צריכה את האור הזה" התפרץ ה"חמוד" הקטן לשיחה.

"אהה, ואתה צריך את הטלוויזיה שדלוקה בחדר שלך סתם?" שאלתי בכעס מתחמם והוא שתק.

חזרתי לחדר עצבנית מתמיד כשלפתע שמעתי את אבא מדבר אם אימא.

"לא, למה לזרוק את זה, תיקנתי את זה, זה ממש כמו חדש.." הוא אמר למכשיר קטן בשם פלאפון. (שאגב הוא החזיק קרוב מדי לראש, אבא לא שמעת על קרינה?!)

התקדמתי לעברו ואמרתי בקול שהוא הכלאה בין צעקה לצווחה " למה לשמור אם אפשר לזרוק?"

"אני לא יודע מה יש לה.." הוא אמר לפלפון מבלי להסתכל עלי.

..." היא כועסת כי 'חמודי' לא כיבה את הטלוויזיה.." אמא מיהרה להסביר לו את הסיפור, שוכחת כמה פרטים מאוד מרכזיים בסיפור על ה"חמוד" הקטן.

"נו קחי אותה.." הוא אמר ונתן לי את המכשיר הקטן שלו.

"מה יש עכשיו.? אני לא מדברת איתך ככה, תירגעי ותתקשרי.." היא אמרה ונתקה.

אמא, טיפ קטן-> אם תגידי לי "תירגעי ותתקשרי" זה הדבר האחרון בעולם שירגיע אותי, האחרון.

אני לא מבינה משהו, יש בי"ס לבישול, לרפואה, לאדריכלות, לפסיכולוגיה ולהורות אין?

כאילו מה? כל אחד שרוצה פשוט הופך להיות אחד, לא משנה עד כמה הוא מבין (או לא מבין) את היצורים החמודים שעליהם הוא אמור לשמור עד שיהיו מספיק גדולים כדי לשמור על עצמם?. מטורף לא?

אבל כרגיל, מי אני שישאלו אותי דבר מהותי כל כך.

נכנסתי לחדר בכעס וטרקתי את הדלת ממש, ממש חזק. אני חושבת שגם השכנים הזקנים שלנו- שמעו את הדלת שלי נטרקת. נכנסתי ונעלתי אותה.

במאמץ כושל נלחמתי שוב עם התרגיל הסורר, ואז אבא דפק. 'אני לא עונה לו' אמרתי לעצמי.

'טוק, טוק, טוק," נשמע קול הדפיקות שוב. "אני לא פותחת לך" אמרתי עדיין בוהה בתרגיל.

"אני רק צריך לבדוק משהו" הוא אמר. 'אולי הוא סוף- סוף הבין את הטעות שלו ובא להתנצל?' חשבתי ופתחתי את הדלת.

לצערי אבא לא הבין דבר, הוא נכנס, בדק כמה מידות של הסיפריה והארון והלך.

אחלה, ואני חסרת רגישות, אה?!

רק אתמול, רק אתמול ראינו את הפרסומת ה'חזקה' לדברי אמא של הבזבוז, והיא כהרגלה מצאה גם בזה סיבה להטיף לנו על חוסר הרגישות לעולם שלנו, שהולך ומתייבש.

איפה הרגישות הזאת היום, אה אימא?

או שאולי אומר 'נותנת לגיטימציה ל'חמודים' קטנים לבזבז הכל ואז להתייחס אלי כמו סמרטוט' שכמותך?

אז מה אימא? שווה להרוס עתיד שלם של ילדים ( במקרה הזה שאולי יהיו שלי) רק כדי לקבל קצת שקט בעבודה, שווה להרוס יחסים עם אחת מה'חמודות' שלך רק כדי שהשאר (הצווחניים שבחבורה) יתנו לך קצת דממה? אני ממש לא חושבת שזה שווה את זה.

אבל כמו שאתם דואגים להסביר לנו שוב ושוב- אתם ההורים וכל עוד אנחנו גרים בבית שלכם- ככה אנחנו נתנהג. אם זה מוצא חן בעיננו או שלא.

דיקטטורה כבר אמרתי? לא? אז אני אומרת עכשיו.

אני כנראה ממש כועסת כי כל ה'אקולוגיה' שפרצה לנו למודעות בשנים האחרונות (וממש טוב שכך) מאוד חשובה לי. אני כנראה הבנתי מהר יותר מכל המבוגרים (או שלפחות כך הם קוראים לעצמם) שאין איזו תרופת פלא, ושאם לא נמחזר או נחסוך במה (שגם ככה) אין לנו אז שום דבר לא יקרה, אה סליחה כן יקרה- אנחנו נחיה בחממה ענקית ורותחת. לא יודעת מה אתכם, אני לא ממש מתה על זיעה ולחות, מי שכן שירים את היד. (לא ברצינות...).

לצערי, רוב המשפחה שלי לא ממש הפנימה את כל הרעיון של "אין ברירה וחייבים לשמור על הכדור" (הארץ, כן..) ואני נלחמת בהם שוב ושוב כדי שהם יצליחו להכניס את זה לראש, וכדי למצוא מקום לכל העניין הזה בין ערמות הטלוויזיה והמחשב (המטורפות לחלוטין) שהם (וכמעט כל בני הנוער, לצערי) צורכים באדיקות.

אפשר לחשוב, אם ינתקו אותם מזה הם יראו כמו חבורה של מכורים בתהליך גמילה התחלתי, מה נהיה עם המכשיר הזה? (שחלקנו) לומדים לשנוא בעוד (שרוב עולם) סוגד לו כל כך?

האם אלה התוכניות הרדודות? הריאלטי המשעמם? או האפשרות להתחבר לזה בכל זמן ובכל עט? יש שני אפשרויות לכל זה או שאני השתגעתי, או שכולם התחרפנו...

1+1=2 בירת ישראל היא ירושלים, החומר הירוק בצמח הוא כלורופיל. לא, אני לא המשוגעת הסיפור הזה. ...