האם שאלנו עצמנו מדוע הדמוקרטיה הישראלית כה רעועה, נעה ונדה על כרעי תרנגולת? יודעי ח"ן יצביעו מיד על השחיתות הפושה בכל חלקה טובה כגורם העיקרי לכך וצודקים אלו הטוענים כך...בחלקו. אך לסתום ולא לפרש הינה אך מחצית המלאכה המחטיאתנו בשיטחיות.

הבה וניבחן פן אחר לאזלת ידנו אשר מעטים ואמיצים, אם בכלל, מעזים להעלותו וניראה כי הזמן הינו נאות ואפשר כי אנו באחור על מנת להעלותו לדיון ציבורי מעמיק.  ניראה כי הדמוקרטיה הישראלית הינה רעועה לא פחות, מפאת אותם פנים אחרות העלומות מהשיח הציבורי.

לאחרונה התבשרנו על מקרהו של הפרופסור אייל בן ארי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העיברית אשר הואשם (המונח "הואשם" כאן אינו בכדי) על ידי מספר לא ידוע מתלמידותיו העלומות בהטרדה מינית כמו גם אינוס ואף נחקר על כך על ידי שילטונות האוניברסיטה והמשטרה.  לא הוגשה כל תביעה פלילית כנגדו, אם בכלל, והענין עדיין נימצא תחת חקירת משטרה.

ההמשך בפרשה מזכיר התקפה מתואמת של להקת תנים טורפת המתנפלת על קורבנה במטרה לשסעו, לרטשו ולמצוץ דמו ככל שיעלה בידה.  22 אירגוני נשים, לא פחות, כבר הסתערו במלתעות חשופות נוטפות ריר על ניבחרי הכנסת בדרישה לחקור ולמנוע הטרדות מיניות באוניבסיטאותינו.  ואנו נישאל, מה קרה?  מה הן קופצות?

ובכן ישנה סיבה מדוע הן "קופצות" והיא אינה כלל שייכת לענין.  זעקת הקוזקיות הינה כולה פוליטית, את הניגזלות לא מענין ענינו של הפרופסור אייל בן ארי ולו כזית והסטודנטיות המתלוננות? קטן עליהן, מדוע אלו בכלל מפריעות כאן לאבירות הצדק הנשי? 

אירגוני נשים אלו מתוקצבים בנדיבות מעוררת השתאות אשר הוענקה להם על ידי פוליטיקאים חסרי מצפון ויושרה בעלי תקינות-פוליטית מעוקמת וסרוחה.  כל האמור כאן ענינו במאבקי כח ותקציבים---כסף, זהו שם המשחק-הוא המעורב כאן. ארגוני הנשים השרלטניות מנסים להוכיח ולהצדיק קיומן למען תקצובן בעתיד.

בכך לא תם הענין.  עמדות השפעה הכרוכות בתגמול נוסף-כסף וכיבודים---כרוכות אף הן כאן.  מזה זמן רב שאירגוני הנשים מנהלות מערכה כבדה כנגד מספרן המועט ביחס של מרצות נשים בהשוואה למרצים גברים באוניברסיטאות מתוך הנחה (אשר אינה מופרכת לחלוטין) כי משרות מכובדות יותר, מעניקות יותר כבוד ומזומנים. והנה נימצא עוד ארוע אשר ימנף את שאיפות הגדלות הנשיות.

העובדה כי הנושא תחת חקירה וכל פעולתם של אירגוני הנשים באה להטות משפט לכיוון המשפח באמצעות אמצאי תקשורת תקינים-פוליטית ומפרגנים תמורת שלמונים נשיים, אינה מענינן של מגלגלות העינים מאירגוני הנשים.

בישראל קיימים עשרות רבות של אירגוני נשים הממומנים ומתוקצבים מכיסו של משלם המיסים.  אירגונים אלו מהווים חי הנושא את עצמו.  על מנת להצדיק קיומם מאדירים אירגונים אלו ארועים שבינו לבינה עם דגש חזק כנגד גברים.  המימון הממשלתי הנדיב מאפשר להם להפיץ מרכולתם מרעילת-החברה בינות אמצעי המדיה השונים אשר מצידם שמחים להחזיר שלמונים תמורת מידע עסיסי ולשתף פעולה בפירסום הארועים והענקת משקל יתר להם ללא תלות במשקלם הסגולי האמיתי.  הבה ולא נחלק פרסים למנחשים, כמה אירגוני גברים למען גברים ממומנים מתקציב המדינה?  ברור, אף לא אחד, נדה, מפיש, כלום....

שלא במקרה, אמונים אירגוני הנשים הללו על האידאולוגיה השמאלנית קומוניסטית קיצונית נוסך "ברית המועצות ושמש עממיה" ואשר גורסת כי זכותה של המדינה להתערב בחיי הפרט, לפני וליפנים.  חייו חייהם, עניניו ענינן.  לגבי דידן הפרט חייב קיומו לטובן ועליו להרכין ראשו, להשפיל רוחו ולהסכין לתכתיביהן.

והכיצד כל זאת מתקשר לדמוקרטיה ואף לקיומה של ישראל?  הסיבה אפשר והינה מצמררת בקלקלתה.  אירגוני הנשים המדוברות מנהלים מערכה כוללת להכפשת הצד הגברי במדינת ישראל.  זוהי לגביהן מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה, לגבי דידן הסורח אין לוקחים שבויים, הכל כשר ונאות במלחמת המינים הישראלית, אפילו והדבר כרוך באובדן בית ישראל.

בל יטעה הקורא, ככלל--המגזר הנשי במדינת ישראל הינו הוגן, חכם, רגיש, יצרני, תומך בשילוב המינים באופן צודק והולם.  אין כל בעיה ולו כזית עם מגזר זה.  כמו במקרים רבים אחרים גם כאן הקיצונים (קיצוניות במקרה דנן) מחריבות את הבית על כל יושביו ובעיקר על החלק החיובי בו.  מיעוט שולי קובע לכלל נשות ישראל את סדר היום הנשי הלאומי ממש כפי שלדוגמא החמאס, המיעוט הקיצוני, קובע את סדר היום הפלשתיני לרעת כלל העם הפלשתיני.

לצורך הכפשת הצד הגברי בישראל מנצלות פעילות פוסט-פמיניסטיות קיצוניות ומיליטנטיות את העובדה כי בישראל בתי הדין הרבנים נוטים קמעה (וההדגשה היא על קמעה) לטובת הגברים בהסדרי הגרושים, משמורת הילדים והמזונות, כאשר הן מעלות זאת על נס בראש כל חוצות בעודן מעלימות לחלוטין, הס מלהזכיר, את נטיותיהם ופסיקותיהם הגורפות והבילעדיות של בתי המשפט האזרחיים לטובת הצד הנשי.  ברי הוא מכאן כי אירגוני הנשים אינם תרים אחר שיוויון בין המינים, הם תרים אחר עליונות על המגזר הגברי ומכאן, זעקתן הינה זעקתו של הקוזק הניגזל.

להוותם של ארגוני הנשים המליטנטים נחשב צה"ל וההגמוניה הגברית בו לצנינים לתפיסתן, ניתן להכתיר התופעה כ"קינאת הבונגלור-טורפדו".  אירגוני הנשים אינם מסוגלים להשלים עם ההבדלים הפיסיולוגים אשר קיימים בין נשים לגברים ובהיסטריה חסרת שליטה בעליל מנסים לרבע את המעגל.  מה לעשות, המעגל הוא מעגל והריבוע ריבוע.  כך נוצרנו כך היננו.  מי המאמין כי הנמכת רף סרגל המאמצים הצהל"י ביחידות "מעורבות" ישכנע את ציבאות ערב להתאמץ פחות בהשמדת ישראל שיקום...

כאמור, אמצעי התקשורת אף הם משתפים פעולה בהונאה הפוסט-פמיניסטית.  יקום מי שזוכר כיסוי מלא לרצח גברים בידי נשים, הס מלהזכיר אך אלה קיימים גם קיימים (אמנם לא באותה הכמות-25 ל 5 בשנה -- אך בהחלט באותה "האיכות").   בארועי רצח אלו מוצגת במרבית המיקרים האשה הרוצחת כקורבנו של הנירצח, וכך אנו מקבלים היפוכו של צדק (וסטטיסטיקה), משהו בסגנון "הרצחת וגם ירשת", תרתי משמע.   אלימות גברית כלפי ילדים מחוצרצת בראש חוצות, אך האם מודעים אנו לעובדה כי במחקרים סוציאלים חובקי עולם וישראל נימצא כי שלשה רבעים ממקרי ההתעללות בילדים נעשה בידי נשים ( אמת, הנן נימצאות זמן רב יותר בחברתם)?  האם מעלים אנו על נס את סיבלם של האבות הגברים המנותקים מילדיהם, מאות-אלפים מהם?  האם יודעות הקוראות הנשים כי כ- 300  גברים מתאבדים בשנה בישראל כתוצאה מפסיקות מפלות לרעתם ביחסים שבינו לבינה?  האם מודעות הקוראות לעובדה כי כ- 52% מתלונות האונס בישראל הינן תלונות שוא?  הכיוון ברור אין צורך להמשיך בכך.

לא קמה האשה האמיצה והישרה (אכן, כ-10 נשים בכלל מדינת ישראל קמו) וזעקה...המלך הוא ערום.  האם עלינו להסיק מכך כי יושר וצדק אינו נחלתו של המין הנשי?  האם קיימות כלל נשים המסוגלות לראית התמונה הכוללת בצורה אובייקטיבית והוגנת והינן בעלות האומץ הציבורי להעלותה? (יבדלו כאן דיאמנט מ"תפוז", רוני אלוני סדובניק, מספר זעום של נשים מהאקדמיה ומערכת המשפט, בין הישרות והראויות הבודדות בינינו).

האם חזינו או חווינו בארגון נשים אחד אשר קם והיכריז ביושר כי התנהלות הפרקליטות הישראלית הינה מפלה, לא נאותה,נוגדת הצדק הטיבעי, מסוכנת לקיום הדמוקרטיה הישראלית (בהתאם להנחייתה האווילית והפושעת של עדנה ארבל) בנושא תלונות שוא הנוגעות להטרדה מינית ואונס, הדוחקת בפרקליטות והמשטרה לא לדון מתלוננות שוא ולהתעלם מעבירה פלילית מובהקת זו כאילו ולא ארעה.  והסיבה לכך אף יותר מאינפנטילית (כלאמר אנו הם האינפנטילים שמשלימים עם כך), שבאם ישפטו מתלוננות השוא יהווה זאת מכשלה לאחרות מלהתלונן....הבה וניזכר שוב..., בהתאם לנתוני משטרת ישראל משנת 2006 הרי 52% מתלונות האונס והטרדה מינית בישראל נימצאו מופרכות, קנטרניות ונקמניות ללא ביסוס ראיתי לכך.

מאות אלפי גברים ניפגעו מנחת זרועו של המשפט האזרחי הישראלי בדיוניהם עם נשותיהם לשעבר ואינם מוצאים יותר חייהם כראויים.  נזכיר שוב, 300 גברים מתאבדים בישראל מדי שנה בשנה כתוצאה ישירה מפסיקות מפלות אלו.  מאות אלפי גברים מנותקים מילדיהם.  מאות אלפי ילדים מנותקים מאבותיהם ומשמשים בידי אימותיהם כנשק ציני כנגד אבותיהם בעודן גורמות נזק בילתי הפיך וביודעין לנפשות "ילדיהן".  נשים משתמשות ב"ילדיהן" כאמצעי לסחיטת כספים מבעליהן לשעבר אם לצורך ואם שלא לצורך ובלבד שימלאו תאוותן לנקמה בם.

גברי ישראל הפנימו את הנעשה סביבם.  הם כבר אולפו לא להתנגד לעוולות המופעלות כלפיהם.  הם כבר הפכו אדישים ובכך הסכנה הקיומית לישראל.  ההשלכה הינה ישירה וברורה, אדישות לסובב פירושה אדישות למדינה המפלה את מגזרם כה קשות.  נמשיך?  השתמטות משרות צבאי, חוסר נכונות להקרבה בשדה הקרב, ירידה מהארץ (צפון אמריקה הינה גן עדן הוגן לשני המינים בהשוואה לישראל).  עשרות אלפי ישראלים צעירים (יש הגורסים מאות אלפים משך כ-40 השנים שחלפו) כבר מצאו ניחומים בזרועותיהן המבינות של שיקסות צפון אמריקאיות.  שם למצער התהפכו כבר היוצרות, כל מין גאה בערך עצמו, אינו מנסה להיות מה שאינו ומכיר בצורך האולטימטיבי באינטגרציה מאוזנת והוגנת בין המינים.

ובחזרה לענינו של פרופסור אייל בן ארי.  אפשר שהינו אשם כחטא עצמו ובאם יימצא ככזה בידי בית משפט אוביקטיבי ולא בידי בית דין שדה אינטרסנטי נשי, עליו להענש בכל חומרת הדין.  מאידך, חזקת החפות עומדת בעבורו וכל ניסיון להשפיע על דעות השופטים באמצעים פסולים מהווים שיבוש הליכי משפט המוגדרים פליליים במקומותנו.

חמור מכך, העובדה כי במרבית המקרים הוכח כי תלונות בנוגע להטרדה מינית הינן שיקריות, אלו הן תלונות השוא הניזכרות, חייבת להדריכנו לסבלנות ולמתינות בהאשמות אשר אפשר וימצאו מופרכות בענינים שבינו לבינה, בפשטות משום שרבים הסיכויים כי תלונות אלו הינן שיקריות.

כדי ביזיון וקצף הרי ניראה כי לאחר חיצרוצי האונס בתקשורת בהנחייתם של איגוני הנשים, נאשם הפרופסור כעת אך בהטרדה בעלת גוון מיני בלבד אשר אפשר וכרוכה בכך אמירה כגון "את ניראית טוב הבוקר".  למרות מאמצי המשטרה הסיזיפים (מדוע, מה או מי דוחף אותם לכך?) אינם מצליחים, למרות תחנוניהם, לאתר מתלוננות על מעשי אונס רחמנא ליצלן.  חמור מכך הכיצד מושעה אדם מעבודתו עקב מכתב אנונימי עלום אשר כותבותיו לא אזרו אומץ (והן יודעות מדוע) לעמוד בפני חקירה נגדית וכמוגות לב האשימו אדם בלא שיוכל להתגונן כלל.  אנו כבר מכירים התנהלות זו.  אבותינו בספרד בזמן שפוט האינקוויזיציה הועלו על המוקד עקב התנהלות זהה של "מאשימים" אנונימיים.  אהה כן,  יהודי גרמניה הנאצית בשנות השלושים עברו חוויה מטהרת דומה, הם "טוהרו" בידי שכניהם חומדי רכושם.  ואיך לא, בישראל של 2008 קמות הממשיכות למפלצות דמויי אדם אלו מעברנו.

יחסי מרצה -סודנטית מוצגים תמיד כיחסי כפיה ומרות אך האם כך הוא המצב?  האם הקורבן הוא קורבן והמקרבן הוא מקרבן.  ובכן עד ארגיע.  מאות עדויות מפי הגבורה עצמה דהיינו סטודנטיות הלומדות באוניברסיטאות מלמדות כי במרבית המקרים המדובר הוא ביחסי בגירים של תן וקח.  קח יחסי מין ותן ציון עובר או אף יותר מכך.  "המסחר" נעשה בתנאים אידאלים.  הסטודנטית מציגה מרכולתה בצורה חושפנית להלל ("מה בכלל רוצים מהילדות המסכנות, חם בחוץ...").  המרצה "מבין" את הרמז ומתפתה לנסיונות "החיזור" והשאר הוא כבר ציונולוגיה.  יתרה מכך, ידועים עשרות מקרים בהם מתפתחים יחסי אהבה כנים בין בני הזוג המסתימים בחופה וקידושית כדת וכדין.

טענות על הטרדות מיניות באוניברסיטאאות הינם מופרכות ומגוכחות.  קשה להאמין כי קיימת איזו שהיא סטודנטית בחלד אשר אינה ערה לזכויותיה ואשר אינה יודעת את הדרך הקצרה ביותר לראש הסגל באוניבריטה או לתחנת המשטרה הקרובה ביותר במדה וניכפו עליה יחסי מין כנגד רצונה.  באם קיימה הסטודנטית יחסי מין עם המרצה יש להניח במדה רבה של וודאות כי אלו ארעו לרצונה המתוגמל, המלא והחופשי.  מיותר לציין כי יחסי תן וקח אלו פסולים מעיקרם והן המרצה כמו גם הסטודנטיות חייבים כולם בהרחקה מידית מתחומי האוניברסיטה לצמיתות.

גם אם נימצא כי מרצה פלוני איבד ראשו והתנכל לתלמידותיו הרי ללא ספק אלו מיקרי החזון שאינו ניפרץ ובוודאי אין להשליך מכך על הכלל.  מכל מקום החוקים הקיימים הינם יותר ממספקים להענקת תרופות לסטודנטית החשה עצמה ניפגעת כך שהתלהמות איגוני הנשים בנושא מלמדת על כוונות אינטרסנטיות-פוליטיות שאינן שייכות לענין.

באם התלוננה הסטודנטית לאחר מעשהעת סימה לימודיה (לעיתים לאחר שנים) הרי יש בכך טעם עצום לפגם ויש להסתיג מלמפרע מתלונה שכזו.  מדוע תתלונן סטודנטית לאחר שכבר עזבה את האוניברסיטה (ואפשר שזכתה בציון דרך עסקת "תן וקח ד'לעיל)?  אפשר שמחפשת נקמה באהובה לשעבר אשר פנה לרעות בשדות זרים או אפשר ששואפת היא לרשת את מקומו ומשרתו הנחשקת של המרצה-המאהב לאחר שיסולק בבושת פנים עקב תלונתה.  בדיוק כפי שהדעת נותנת בדבר אפשרות זו במקרהו של הפרופסור ד'נן והדוקטורנטיות המתלוננות.

זאת ועוד. מאז ומתמיד נחשבו הלימודים באוניברסיטה להזדמנות עבור בני שני המינים להשלים את שהחטיאו משך לימודי התיכון והשרות בצבא ולפגוש בחירי לב במקום אידאלי לשם כך, היא האוניברסיטה.  ברי הוא כי האמור הינו בצעירים סטודנטים כמו גם מרצים נאים ומבוססים.  מהו שרוצות המיליטנטיות הפוסט-פמיניסטיות?  לחסל גם את הפינה היחידה המאפשרת מפגש הולם ומרגש בין שני המינים?  האם אין סוף לציניות של אלו? או שמא המדובר הוא בחיסול התא המשפחתי המסורתי אשר כה שנוא על חלקן של העמומות הללו?  האם עלינו לחזור ולהזכיר לקיצרי הזיכרון ביננו כי קיים בארץ ציבור של נשים הזויות ואנרכיסטיות אשר רואות ביחסי המין בין בעל ואישה הנשואים כדת וכדין יחסי מרות וניצול של הבעל את אישתו?  ומכאן קל להבין מדוע ידן של המיליטנטיות הללו קלה על הדק "יחסי המרות והניצול" באוניברסיטאות.

לאן ברצוננו להגיע ביחסי שני המינים בחברתנו?  האם נגיע לכך כי כל צד יגיע לפגישה עם בן הצד השני מלווה בעורך דין החמוש בצמד טיפסי "חוזה מיפגשים"? האם אפשר ועומדים אנו בפני קידום קשר הנישואין בין גבר לאשה באמצעות שדכן נוסך המגזרים הדתיים והחרדים, באשר זה אינו רעיון רע כלל ועיקר לאחר הכל?

הבה ונקדיש מספר מילים למעריצות ותומכות אותן פמיניסטיות עמומות, מיליטנטיות, השטופות שינאה עיורת וחסרות לב ונשמה כדוגמת בילי מוסקונה, בית הלחמי, אורית קמיר ומשובטותיהן.  בכך שמושיטות אתן ידכן לאותן מהרסות החברה ויחסי המינים בישראל אתן נותנות יד לאובדן מדינת ישראל וארץ ישראל כביתו של העם היהודי.  אתן, במו ידיכן, מחריבות את סיכויי משפחותיכן, ילדיכן, נכדיכן וניניכן להתקיים כאנשים חופשים במולדתם.   כולנו אנוכים, מי יותר ומי פחות, אין רע בכך, זוהי תכונה אנושית שעלינו לחיות עמה, אך משאנוכיות זו באה על חשבון הקיום האישי, החברתי והלאומי יש לאמר עד כאן.  אתן משמשות כלי המשחק (פיונים על לוח השחמט) בידי מיליטנטיות אנוכיות שטופות ורדופות שינאה ללא מצרים לחציו של הגזע האנושי, אשר כל ענינן הוא במילוי מאוויהן האפלים.  אתן מענינות אותן אך כאמצעי זמין (ולא כל כך חכם, להערכתן) הניתנות לניצול, לשימוש ולזריקה לאשפה לאחר השימוש.

ברי הוא כי תופעת ההטרדות המיניות קיימת.  השאלה היא היכן ניגמרת פעולת חיזור לגיטימית ומתחילה פעולת הטרדה מינית.  זוהי שאלת מיליון הדואר.  הטרדה או שאינה כזו היא בעיני המוטרדת בכוח.  הטרדה בעיני האחת יכולה להיות בבירור פעולת חיזור מקובלת ורצויה בעיני האחרת.  מכאן נובעת הבעיתיות של חוקי ההטרדה המינית בישראל, הינם כלליים מדי ואינם תוחמים גבול ברור-ניראה כי אלו נערכו כך בכוונת מכוון.  הגבר, אפשר ויחשב לרצוי או לחילופין כפלילי וזאת כנתון באופן מוחלט בידי ולפי גחמות או החלטת הגברת עמה הוא בא במגע, הוא לעולם אינו יכול לדעת היכן הגבול עם האשה הספציפית ומכאן כשלונו של חוק ההטרדה המינית.  הוא אינו תקין, אינו דמוקרטי. מחבל בזכויות האזרח של הפרט-הגבר ואין כדוגמתו לחומרה, למשל, לשנינה ולאיוולת ברחבי העולם כולו.   האם יקום האמיץ ובר הלבב ויתקן את חוק ההטרדה המינית?  מסופקנו.  במקומותינו "שטח משוחרר לא יוחזר" אפילו ולידתו ממזרית והורתו קלוקלת, מעשי ידי אירגוני הנשים לדראון, הזועקים לשמים.

אין ספק כי עדיין ישנם מספר שטחים בהן חייבות נשים למצוא זכויותיהן החסרות בשווה עם הצד השני, הגברים.  העבר הקרוב מוכיח כי נושא זה מקודם באופן אשר אמור להשביע את רצון מירב המגזר הנשי בעוד שהדחק הנוצר עקב כך על יחסי המינים הינו ניסבל ביחס.  האצה של התהליך, ואף חורבנו המוחלט כפי רצון אלו המיליטנטיות הפוסט-פמיניסיות בשרות עצמן בלבד, יכולה ליצור שבר עמוק ביחסי שני המינים אשר סופו מי ישורנו.  התנהלות זו בנוסך "תרבות המזון המהיר" אינה פועלת כאן.  את שניקבע משך עשרות אלפי שנה בהתפתחות תכונות מולדות, ניתמכות צופן גנטי, לא אפשר יהיה לשנות באורח מידי משך מספר עשרות שנים קצרות.   כבר כעת אנו חווים אלימות מוגברת כלפי נשים, רצח נשים, הפליית נשים וכדומה עקב נסיונות האצת התהליך אשר חלק מהגברים אינם מסוגלים נפשית לעמוד בו, ובצדק.  אפשר ולא כל השינויים הנידרשים יחולו בימי חיינו, אך עלינו כולנו להיות סבלנים ולתת להתרחשויות לנתב ולנהל עצמן.  כולנו נצא נישכרים מכך.  עלינו להיות סבלנים מעט יותר בעבור הדורות הבאים.  אל לנו להשאיר להם ירושה חברתית קלוקלת אשר לא יוכלו לשאתה.

הערה:

סביר כי מאמר זה יהיה לצנינים לגישת מגלגלות העינים, תומכות הפוסט-פמיניזם, אותן מעוקרות בלוטות הצדק.  ובכן מענין להסכית ולשמוע, השמחה אך מתחילה.

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com