השמש שלחה את קרניה דרך התריסים וסינוורה את עיניו של מוני, הוא מצמץ קלות, מתח את גופו ואנחה ארוכה בקעה מפיו,הוא הביט לצידי המיטה, השידה עמדה כביום אתמול, המראה לא שינתה תנוחה,ארון הבגדים הגדול עמד כמו מצבה גדולה כשהדלתות פעורות קצת  והחושך שבקע מבפנים כאילו והסתיר איזה סוד.

מוני שכב על הגב, השמיכה שמוטה על גופו והוא מנסה לארגן את מחשבותיו, איזה יום יהיה היום? האם יוכל לזנק מהמיטה או לקום כאחד שסובל מהתכווצות שרירים ולא מספורט, התכווצות שהייתה ראקציה לתחושתו מאמש, האם טעם הקפה יערב לחיכו? מליון שאלות ולא היה מי שיענה, הוא החליט לקום כהרגלו ואז לראות, לראות איזה מוני יהיה היום, האם מוני עם ניצוץ של פעם,ניצוץ של אנרגיות שיכול לכבוש את העולם, או מוני שראה יותר מהרצפה והאדמה לאחרונה מרב שהלך עם ראש מורכן.

במאמץ לא קל התרומם מהמיטה,גרר את רגליו לעבר חדר המקלחת, הוא ניגש לכיור צחצח שינים,שטף את הפנים וכל זאת מבלי להעיף אפילו מבט קטן במראה התלויה, הוא לא רצה להתקל בבואה של עצמו, לא הייתה בו אהבה לפנים עם ההבעה המלנכולית שדבקה בו כמו עם דבק ולא נעלמה,ניגש למטבח והכין לעצמו כוס קפה, הבית היה שקט בני המשפחה יצאו כל אחד לעיסוקו.

הוא התיישב עם כוס הקפה ובהה, הוא ניסה לעשות סדר בראשו,לארגן את היום שלפניו והיה לו קשה.

העיתון "דרושים" היה על השולחן ומוני הביט בסימנים שרשם ליד מקומות עבודה פוטנציאלים, משך את העיתון אליו ועבר על הרשימה לאן כדאי לשלוח פאקס, למי כדאי לצלצל, לא היה לו אוויר,כאילו ובלוק כבד ישב על ליבו, הוא הצית סיגריה בסיגריה וישב עוד זמן מה באותה תנוחה מבלי לזוז.

צלצול הטלפון כאילו והעיר אותו משנתו, אחיו הבכור שדאג "מוני,אחי ,מה קורה?יש חדש?מישהו צלצל?" ומוני התמהמה בלענות "לא אחי,אם היה לי מה לספר הייתי מתקשר",הוא דאג לסיים את השיחה מהר לא היה לו כח לענות,להתנצל או להתבכיין מה התועלת? הוא הביט בשעון,עברה רק שעה מאז שהתעורר וזה נראה לו כמו נצח, התרומם בכח,התלבש ויצא....

יצר בליבו תחושה שהיום יהיה היום המיוחל והוא ימצא עבודה, הלך לתחנה וחיכה לאוטובוס,הוא הביט במכוניות החולפות והרהר "האם הייתי כמוהם ולא שמתי לב לאנשים שעומדים בשמש החזקה בתחנה? אייך הגעתי למצב הזה כשאני רק בן 50? איפה כל המרץ שלי והכי חשוב אייך נתתי למעביד האחרון שלי לדבר אלי כאילו והייתי אזרח סוג ב' ". והאוטובוס הגיע, מוני עלה עם שאר הנוסעים והלך לסוף האוטובוס לשבת לבד,להביט בחלון ולראות כיצד נוף חייו חולף על פניו ולא מהנה אותו בכלום.

ארבע שעות הסתובב באזור התעשיה וחילק את קורות החיים שלו, הכי רחוק שהגיע בכל משרד או מפעל היה שלחן המזכירה כשלמעשה היא יכולה להיות התחנה הקריטית שתגאל אותו מהמעמד של "מובטל".

מוני חזר הבייתה עייף,מיואש ובתחושה של משקל עודף בגלל אותו בלוק,נשכב על המיטה והביט סביב... השידה עמדה באותו מקום דלתות ארון הבגדים עדיין פעורות והוא כגוש בשר בלי טיפת אוויר שרוע.

לפתע הטלפון צלצל,מוני הושיט את ידו וענה בקול חלש "הלו", "מוני כהן?" נשמע קול מעברה השני של האפרכסת, "כן" הוא ענה בחשדנות,"מדברים ממפעל מוצרי חשמל,אתה השארת אצלנו קורות חיים והיינו רוצים שתגיע לראיון"..............

כאילו והכיש אותו נחש הוא התיישב על המיטה,קולו השתנה, "כן ברצון לאן להגיע?", הפרטים נמסרו לו ונקבעה פגישה.

העייפות כאילו ונעלמה מגופו,הבלוק הוסר, הוא קם מהמיטה סגר את דלתות הארון,העביר מבט במראה שמעל השידה וסידר קווצת שיער,חייך לעצמו והלך להכין ארוחת צהרים למשפחתו.