היא מסתכלת בחלון..

בוהה על ההרים..

על העצים.. הציפורים המציצות..

היא חושבת על מה ששמעה..

ואיך היא הרגישה...

כמה כאב לה...

איך זה קרה?

דווקא הבן אדם.

אחד שהיא האמינה.

אחד מיני רבים שהיא בטחה.

כמה אהבה לדבר..

 לצחוק ולחייך..

לטייל ביחד.

הנפש שלה כואבת..

היא במצב שבור.

לא יודעת איך..

או כיצד..

אבל היא חייבת

לגרום לנפש להתחבר.

לחזור למצב שלם.

בלי כאב , בלי מחשבות  על..

לתת לעצמה לחייך שוב..

לצחוק ולהנות..

זה חסר..

הכאב מכאיב מדי..

ההשלמה מחייבת..

הסגירת מעגל.

השיחרור..

לתת לו ללכת..

היא מביטה לשמים..

הגשם...

מתי הוא הגיע..

מטפטף לכל עבר..

היא נרטבת..

הפנים רטובות..

היא מרימה את היד.

נוגעת בפניה..

ואז היא מבינה..

אלו דמעות של הבנה..

של השלמה...

הוא כבר לא כאן...

האנשים הכי קרובים אליך ..פוגעים בך.

בצורה הכי כואבת...

הם לא חושבים..

זורקים מילים לכל עבר..

והלב נמחץ מעצם הידיעה

וקשה להכיל אותו בכל כך המון כאב.

דמעה אחרי דמעה..

היא נוטשת אותו.. והולכת למקום אחר.