מורות הנתקלות ברעיונות חדשים, שאלות, מחשבות ביקורתיות ודעות עצמאיות דוחות אותן בכל פעם מחדש בטענה שהכיתה לא ברמה לדיון מסוג זה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הריכוז של הילדים לטובת דברים שלא הוגדרו כחומר חובה פרונטאלי במקרה הטוב, או כחלק מהמיקוד במקרה הרע.

בשיעורים אנחנו נדרשים לעקוב אחרי הכתבות בעברית קלוקלת אשר לא מחמיאות למורים במדינת ישראל, ובטח שלא למורים בחטיבה העליונה. אנחנו מוצאים את עצמנו בכל יום מחדש בשיעורים הומאניים; הדיונים מתיימרים להתקיים בכיתה, אבל דואגים להשתיק אותנו שוב ושוב ברגע שנתנו למורה את "ההרמה להנחתה" שהיא הייתה צריכה. המורה רוצה להגיע לפואנטה, לתכליתיות, לכן היא תאפשר דיון- כל עוד הוא משרת אותה, ולרוב, כל עוד הוא תואם את דעתה. ישנם שיעורים שבהם מעודדים אותנו לחשוב לבד, לשאול, לאתגר את עצמנו ואת המורה בשאלות- לא לסתום את הפה כי הדיון שלנו מקשה קצת על המורה.

יש שיעורים ריאליים, כמו מתמטיקה, הבנויים על חוקיות שצריך ללמוד, על אמת אחת ותשובה אחת נכונה. למרות זאת, אפילו בשיעורים שכאלה מעודדים אותנו לפתרונות יצירתיים, להסתכלות על הבעיה מזוויות שונות ולדרכים עצמאיות לפתרון. כל עוד הפתרון נכון והדרך נכונה ומנומקת יש סיכוי שאפילו יראו אותה על הלוח.

יש אנשים שייאמרו "אבל ככה זה עובד"- איך זה עובד?! אם שאלתי שאלה חכמה עלי להתבייש ולשתוק? מורים ייכנסו לכיתות ויתעמרו בנו ישר בטענה שאנחנו נוער רדוד, שהחברה מנוכרת, שאנחנו לא קוראים ספרים ועיתונים, שאין לנו יכולת לפתח דעה עצמאית ולהציג אותה ברמה גבוהה- וכשנגיד משהו אינטליגנטי וביקורתי על הדברים האלה, כשניקח חלק בדיונים על אקטואליה, יצירות ספרותיות או היסטוריה ונאמר משהו שלא תואם את דעת המורה ב-100%- אז המורה נזכרת שהיא חייבת לרוץ לחזור לחומר? כל עוד אנחנו מסכימים הכל בסדר- אך אם נסיט את דעתנו סנטימטר ימינה, נפתח את הדיון ונכניס את הדעה העצמאית שלנו; נראה שאנחנו חושבים ויש לנו מה להגיד, כי חשבנו לבד ולא כ "יס-מנים" של המורה- אז סותמים לנו את הפה. אנחנו בטח טועים. אנחנו כולה בני טיפש-עשרה. איזה קו בדיוק אנחנו אמורים ליישר?

זה לא חייב לעבוד ככה. לא כל שיעור מכריח את התלמידים להסכים לחלוטין עם המורה. לא בכל השיעורים אסור לחשוב. יש מורים, יש מקומות שמעודדים חשיבה עצמאית- גם אם היא מנוגדת לחומר- כל עוד היא מנומקת כמו שצריך. זה לא עובד ככה. המצב הקיים בשיעורים הללו- ה"איסור" לחשוב, להביע דעה- הוא מצב לא תקין, מצב בזוי; מורה המעודדת דיון כל עוד מסכימים איתה מורה הנותנת להתבטא כל עוד רמת הדיון נשמרת נמוכה- כך אפשר להנציח ולהוכיח את הדעה הרווחת שהנוער הישראלי במאה ה-21 הוא טיפש ורדוד. דיונים שלא משרתים את האינטרסים של המורה - להעביר את החומר היבש- הם מיותרים ומעיקים. אנחנו בני אדם- לא מספרים, לא מחברות בחינה ולא כיסאות בכיתה! אני שווה לחברי לכיתה, לחברי לשכבה ולכל תלמיד בבית הספר.

כאשר כבר פותחים בדיון דעתי שווה לדעתה של המורה- המחשבות שלי בעלות אותו ערך. כל עוד לא אתחצף, כל עוד אשמור על תרבות דיון וכל עוד אבסס את דעתי ולא אתלהם רק כדי לשרוף זמן מהשיעור- מגיע לי הכבוד המינימלי, ולרעיונותיי מגיע אותו הקרדיט שמגיע למורה- בתור בני אדם חושבים. הביטוי של כולנו חשוב משום שזוהי מערכת חינוך, וככזו היא אמורה לעזור לנו להפוך לאנשים חושבים וללמד את הכלים שיאפשרו לנו לפתח דעות עצמאיות באופן שבו נדע לתמוך בהן הצורה מסודרת ורלוונטית.

אנחנו אמורים לסיים שנים עשר שנים במערכת החינוך כשבידנו מיומנויות שהן מעבר לשינון והקאת חומר! בגיל 18 אנחנו אמורים להיות אנשים ביקורתיים, חושבים, יצירתיים היודעים להציג את דעותיהם במקום בזמן ובדרך המתאימים. לא אמורים לעודד אותנו לחשוב ולעשות מה שהמורה אומרת, ללמוד על ההיסטוריה של העם שלנו- רק כדי שנשכח הכל יום אחרי הבגרות.

למה אין אחוז מתגייסים גבוה? (בין היתר) כי אף אחד לא גורם לנו לחשוב על הדברים הלא מוחלטים בחומר; שצריך לתרום למדינה- כי לפני 60 ו-70 שנה היינו צריכים לבנות אותה; שיש יצירה עברית שצריך לשמור עליה ולפתח אותה; שההיסטוריה שלנו מוכיחה שאנחנו חייבים להגן על עצמנו ועל מה שהצלחנו לבנות במהלך השנים- תוך בקרה והסתכלות לא-עיוורת על המציאות; שיש לנו משטר דמוקרטי- וזה לא עניין של מה בכך, וכשאנחנו הולכים להילחם ונותנים מעצמנו יש אזרחים לא-יהודיים שעושים אותו דבר, שהעולם לא שחור ולבן- שהמדינה נוראית ונהדרת בו זמנית, שהיא בית לאומי-יהודי, ושכ-20% מאזרחי המדינה בכלל ערבים (!); שגם אם אנחנו לא מאמינים בתנ"ך ובנסים יש לנו מסורת ודת עם המון היגיון ויופי- מצוות שהורו לנו לשטוף ידיים לפני הארוחה עזרו למנוע מוות בזמן המגפה השחורה באירופה, מצוות שהורו לדאוג ליתומים לאלמנות לנכים ולעניים הוטמעו ביהדות כבר מראשיתה- עד לפני שהומצאה מדיניות הרווחה. המוח היהודי בורח אל העולם, תמיד נרדף בעולם- אולם בביתו שלו חונקים אותו. המדינה הזו קמה, העם הזה נרדף, כי חשבנו.

חשבנו יותר טוב מכל עם אחר. שישים שנים אחרי אנחנו לא נותנים לנוער לחשוב, ואם הוא "בורח" לרדידות בצורת תוכניות ריאלטי למיניהן רק "נרד" עליו ונעודד אותו להישאר ברמה הנמוכה, ובמקביל נרדוף כל רמה אחרת על ידי כך שנתעלם מקיומה. ואז, כשהנוער לא יתגייס, לא ישלם מיסים וירד מהארץ נתפלא למה. כשהפוליטיקאים שלנו יתגלו כמושחתים נחשוב שהמצב הזה יישמר תמיד. זה באמת יישאר ככה אם אנחנו נמשיך להרים ידיים מהנוער. קל להיטפל לרמת הנוער, אבל הנוער ברמה גבוהה: יש לו מה לומר, ולעומת פעם, גם מותר לו. מותר להאמין בו- כשפחות ופחות אנשי חינוך מראים את אמונם ב"נוער של היום" בפרהסיה.

אולם אין לפטור את הנוער מאחראיות. המציאות הקיימת נולדה מתוך שילוב בין חוסר האמונה של אחרים בנוער ובין חוסר האמון של הנוער בעצמו. האשמה היא גם בנו- לא פעם ויתרנו לעצמו רק משום שויתרו לנו, לא פעם בחרנו בשתיקה רק משום שנדמה לנו כי פעולות היוצאות לטובתו של הנוער מסובכות מידי ואינן ברות ביצוע. התנצלנו שהנוער של היום הוא לא הנוער של פעם- למרות שבבחינה אובייקטיבית של המציאות בכל דור נאמר על הנוער שרמתו נמוכה מזו של הדור שקדם לו, וכשביקשו מאיתנו לשתוק ולהקטין ראש נעתרנו בכניעה.

שכחנו קצת את המקום המרכזי של הנוער בהיסטוריה היהודית המודרנית- הנוער הוא זה שעלה לארץ, נלחם עליה, בנה את המדינה, הנוער הוא זה שהפך את ישראל למעצמת היי-טק.

* כשעמדנו על רחבת המסדרים בגדנ"ע חשבנו שאחד הדברים הנוראיים ביותר הוא שכל המורים והמבוגרים שמזלזלים בנוער לא היו שם אתנו בצלמון; לא שמעו את "הנוער הרדוד" מתלבט בקשר לדילמות מוסריות, מתבטא במשפטים שלמים (ומבלי להשתמש במילה "כאילו"), דן ומתווכח בשיעורים על ציונות. כמה חבל שהם לא היו שם לראות איך תמכנו איך בשני במסעות, במטווחים, בלילות ובמסדרים- שלא הראנו להם שאנחנו יותר מהגושים האדישים שהם חושבים שאנחנו, שיושבים כל היום מול המחשב והטלוויזיה ובוהים בכלום. אנחנו העתיד, שווה להאמין בנו.

(תמונה: צילום אילוסטרציה)