מאז נתקלתי ברעיון בפעם הראשונה, התעניינתי בנושא המסע בזמן. הספר הראשון שקראתי עליו היה כנראה "מכונת הזמן" של וולס, אבל גם ספרו של מארק טוויין "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" זכור לטובה. בזמנים הקרובים יותר לימינו, צפיתי בכמה וכמה פרקים של סדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן", שלא הצטיינה בתחכום רב ביותר, אך גרמה לדמיוני לעבוד שעות נוספות, באשר עסקה בהיסטוריה, אחד הנושאים החביבים עליי וכמובן בשלושת הפרקים של הסרט "בחזרה לעתיד". אין לי עניין בהיבטים הפיזיקאליים של המסע בזמן -  מה גם שהידע שלי בפיזיקה שואף לאפס - ואף אינני מעוניין לדון כעת בפרדוקסים שמסע בזמן עשוי (או עלול, תלוי בנקודת ההשקפה) לחולל, שהמפורסם בהם הוא פרדוקס הסבא, ענייני בעיקר בהיבט הפילוסופי האישי. מה הייתי עושה אילו הייתי יכול לחזור אחורה בזמן? באילו תקופות הייתי מבקר, אילו אנשים הייתי מנסה לאתר, אילו אירועים הייתי מנסה לשנות, וכיוצ"ב?

האם אתכם לא מרגיז לפעמים אופיו הבלתי משתנה של העבר? שלא ניתן לשנות אירועים שהתרחשו, לא ניתן למחוק משפטים שנאמרו? האם כילדים לא צעקתם לגיבור סרט שרוצח עם סכין שלופה מתגנב אליו: "היזהר, מאחוריך!"

מי שמכיר אותי יודע, כי נושא השואה הנוראה שהשמידה כ-37% מבני עמנו וחלקים גדולים ממשפחתי, מעסיק אותי תכופות ועובר כחוט השני ברשימותיי. כנוסע בזמן, הייתי חוזר לשנת 1938, לימים שאחר הסכם מינכן וסיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית, או אולי למרץ 1939 כשצ'כוסלובקיה בותרה ומלבד גרמניה, גם הונגריה ופולין זכו לנתחים שמנים מהטריטוריה שלה. הייתי מנסה ראשית להזהיר את קרוביי בפולין, בסלובקיה, ברומניה וגם את אלה שחיו בקרבתי הבלתי אמצעית בבודפשט ובראשם את הוריי (שאומנם שרדו, אבל עברו שורה של חוויות שלא תרמו לבריאותם הפיזי והנפשי) מפני האסון המתרגש ובא עליהם (ועליי כילד).

הייתי מנסה להגיע גם אל ראשי הציבור היהודי ומספר להם על האירועים שעומדים להתרחש. אינני משלה את עצמי, כי הסיפורים שלי - אף שציינתי, כי לא אעסוק בהיבטים הפיזיקאליים של המסע בזמן, ההנחה, כי במסעי הדמיוני לעבר אוכל לקחת עימי תיעוד פיזי כלשהו, ספרים, צילומים, קלטות וכו', תיראה כמתיחה יתרה של הדמיון. נדמה לי, כי לכל היותר ניתן לדבר על הופעה ערטילאית של דמותי ותקשורת קולית כלשהי - היו משכנעים את שומעיי וגורמים להגירה המונית של יהודי מזרח אירופה. הרי אילולא היו חיים בינינו ניצולי-שואה ולא היה בידינו תיעוד למכביר, הרעיון, כי במאה ה-20, במרכז אירופה, יכול עם לקום על עם אחר ולהחליט להשמידו ומצליח במשימת השטנית, נראה מופרך לחלוטין. יתכן והייתי יכול לשכנע חלק מבני משפחתי, את חברינו, מכרינו, אבל מה באשר למנהיגי היהדות?

ידועים מקרים אחדים של בריחת אסירים מאושוויץ ובירקנאו שדיווחו לנציגי הציבור היהודי על הרצח ההמוני במחנות ותאי הגזים. המפורסם ביניהם הוא "הפרוטוקולים של אושוויץ", שנרשמו באפריל 1944 מפיהם של רודולף וורבה ואלפרד ווצלר והגיעו לידי ההנהגה היהודית בסלובקיה והונגריה כבר במאי, עוד לפני תחילת הגירושים ההמוניים. חלקים מהדו"חות שודרו גם בבי.בי ס. ופורסמו ב-"ניו-ירוק טיימס". המידע לא הופץ בקרב היהודים, אולי, כדי לא לעורר פאניקה. במועד זה היו כבר רוב דרכי הבריחה חסומות, אבל לו היהודים היו יודעים מה מצפה להם בתחנתן הסופית של רכבות הגירוש, יש להניח, כי לא היו הולכים כצאן לטבח.

בתחילת 1939 היו עדיין רוב האופציות פתוחות. המלחמה עמדה לפרוץ רק בספטמבר, קווי-הרכבת פעלו כסדרם, הרכוש היהודי הרב לא הוחרם מידי בעליהם החוקיים ומי שהיה ממון בידו, יכול היה להגר לארצות בהן לא נשקפה לו סכנה (והיו מוכנות לקבל מהגרים יהודיים), אבל מה באשר למיליוני היהודים הפשוטים בפולין, סלובקיה, הונגריה, בריה"מ? קשה לי לענות על השאלה, אבל העובדה, כי עד פרוץ מלה"ע הצליחו להגר יותר ממחצית יהודי גרמניה, שמנו עם עליית הנאצים לשלטון כחצי מיליון, מצביעה על הדרך.

יש להניח, כי הייתי עורך מסעות אחדים לשנת 1939 במזרח אירופה. אני עקשן מטבעי, לא הייתי מוותר בקלות, הייתי מנסה לשכנע, מתווכח, חוזר לתקופתנו, אוסף תשובות לשאלות ומחזיר אותן לשואלים, מציג עובדות חדשות. יתכן והייתי מחליט גם להיפגש עם (או אולי הביטוי הנכון הוא 'להופיע בפני') מנהיגים לא-יהודים ומצייר בפניהם תמונה על ההרס כלכלי ואין ספור הקורבנות הצבאיים (בינואר 1943 בלבד, נפלו בחזית הנהר דון ברוסיה, כ-120,000 חיילים הונגריים) והאזרחיים שייגרמו לארצותיהם עם הצטרפותן למלחמה לצד הגרמנים.

באיזה תקופות אחרות הייתי מבקר? ברור לי, כי הייתי רוצה לחזות במו עיניי באירועים חשובים בתולדות האנושות, כמו הקרב במרתון, ההתנקשות ביוליוס קיסר, הסעודה האחרונה של ישו, הרס הבסטיליה, הכתרתו של נפוליון, ההפיכה הבולשביקית בסט. פטרבורג וכדומיהם. גם את המבנים שלא שרדו עד ימינו הייתי רוצה לראות בשיא פארם, את שבעת פלאי העולם, הפירמידות במצריים ובית המקדש בירושלים. הייתי רוצה לפגוש דמויות של אישים מההיסטוריה, לראות שחקנים מהעבר בתיאטרון, אבל אם היכולת הייתה בידי, הייתי מוצא עוד אירועים שהייתי רוצה לשנותם, להשפיע על מהלכן.

כך למשל הייתי מזהיר כמה חודשים מראש את גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר, על מתקפת הפתע של מצריים וסוריה ב-6 לאוקטובר 1973. הייתי מנסה גם לשכנעם להתייחס ביתר רצינות לניסיונות התיווך הבינלאומיים בין ישראל ומצריים ויוזמות השלום של אנוואר סאדאת, אבל שוב מתעוררת השאלה, האם היו מאמינים לי? הרי היו דיווחי מודיעין אחדים שהתריעו מפני המתקפה והדרג הצבאי התעלם מהם. האם לא היו רואים בי שמאלני קיצוני, או מה שיותר גרוע, מטורף?

יכולים אתם לתאר לעצמכם מה היה קורה לו היום, בימים אלה ממש, היה מופיע נוסע מהעתיד לפני ממשלתנו ומתריע מפני מלחמה העומדת לפרוץ בעוד שנה-שנתיים עם סוריה, מפני טילים שיפלו על גוש דן, מפני אינטיפדה שלישית עקובת דם בהרבה יותר מקודמותיה, או חלילה אפילו מפני פצצת גרעין איראנית? האם הממשלה הייתה מתגמשת? האם הייתה עושה מאמץ לחתום על הסכם שלום עם שכנתנו הצפונית, להגיע להסדר עם הפלסטינאים? ואלה שאינם מסכימים עם דעותיי עשויים לשאול: האם צעדים אלה היו עוזרים? האם החזרת רמת הגולן, וויתורים לערבים, חלוקת ירושלים היו מונעים שפיכות דמים נוספת? אני אומנם משוכנע, כי דרכי צודקת, אבל כבר קרה בעבר שהתבדיתי.

נוסף לכך, נושא רשימתי היא הנסיעה בזמן, לא הדרך המדינית בה הרוב במדינה החליט ללכת. האם אנו דטרמיניסטים, מה שהיה, הוא שיהיה? מה הם המניעים להתנהגותנו? האם אלה הם גורמים מהעבר, או גורמים בעתיד? האם הדברים בלתי נמנעים, העתיד מוכתב לנו מראש וגם אם יהיה לנו ידע מוקדם על העתיד להתרחש, לא נוכל לעשות מאומה כדי לשנותם, או האם יש לנו רצון חופשי ואם אך יינתן לנו, נוכל לשנות את עתידנו, נוכל לנסות להשיג את מטרותינו בדרכים אחרות? האם הייתי מסוגל להשפיע לכל הפחות על גורלי האישי? האם הייתי יכול לפייס איכשהו את אימי שבשנותיה האחרונות הייתה מלאת מרירות, או שזה היה חלק טבעי מתהליך הזדקנותה? הייתי יכול לחזור בי ממילים שאמרתי לזאת שאהבה נפשי לפני עשרות שנים ולגרום לה להסתכל בי מחדש באותו מבט אוהב שחימם את לבבי, או שבכל מקרה הייתה דועכת אהבתה? האם הייתי יכול להציל את כלבה של בתי שנדרסה לעיניי, או שובבותה הייתה גורמת למותה בהזדמנות קרובה אחרת? 

יכול להיות שאם הייתי זוכה לנסוע באותה מכונת הזמן האגדית, הייתי הופך לאדם המתוסכל ביותר עליי האדמות, עד חסר אונים וחורק שיניים למאורעות מכוננים ששינו את גורלה של האנושות, חרצו את גורלם של אנשים, משפחות, ערים. האם הייתי נאלץ לצפות אילם במעשי הזוועה של הנאצים מבלי היכולת אפילו לירוק בפניו של היטלר?

אם כך, אולי עדיף, כי חוקי הפיזיקה יישארו ללא שינוי, נוכל לבכות על אובדנם של יקירינו, אבל לא להזהירם, או להחזירם לחיים.