ביום כיפור, מועד, הנחשב ליומו הקדוש ביותר של העם היהודי, נהוג לבקש  מחילה גמורה מכל מי שחטא כנגדנו ולכל חטאות האדם שבין אדם לחברו, אני כהרגלי סרבן ועקשן ומודה בפה מלא, כי אני לא סולח, לא מוחל ואינני רוצה למחול:

• לבני הבלייעל הנאציים:

שרדפו, השפילו, עינו, רצחו באופן שיטתי את בני עמי, השמידו חלק ניכר ממשפחתי. המחילה מגיעה רק למי שבאמת מתחרט על מעשיו, חוזר בו חזרה מוחלטת והם הרי הצטערו רק על כל כך שמזימתם לא הצליחה במלואה.

• לראשי העולם המערבי 'הנאור':

מדינאים דגולים שאת נאומיהם בבתי הפרלמנט מלמדים בבתי ספר, שרחובות, כיכרות נקראים על שמם גם בארצנו, שידעו על המתרחש ולא השתמשו בכוח הצבאי העצום שעמד לרשותם, באלפי המפציצים, בפצצות בעלות עוצמה אדירה, כדי להרוס את מחנות ההשמדה, לשבש את דרכי התחבורה, לא העמידו את בני בריתם של הנאצים על אחריותם, לא נקפו אצבע, כדי להציל אפילו נפש אחת. האם לא שאלתם את עצמכם, מדוע רק על יפן הוטלו פצצות אטום? 

• למנהיגים היהודים באירופה:

שהגיעו אליהם דיווחים על השואה הממשמשת ובאה ואף על תהליך ההשמדה עצמו הנמצא בעיצומו ולא העבירו את המידע, לא התריעו, לא הפעילו אזעקות, לא הזהירו את הציבור שלהם, לא ארגנו התנגדות, לא אחזו באמצעים שעמדו לרשותם ובמקרים מסוימים, דאגו רק למלט את עצמם ואנשי שלומם.

• למנהיגים הסוציאליסטיים:

שתפסו את השלטון אחר המלחמה וניתנה להם הזדמנות חד-פעמית נדירה בהיסטוריה, לנסות להוכיח את עליונותה של השיטה הסוציאליסטית על פני זאת הקפיטליסטית, שחלקם האמינו בכנות בצדקת תורתם, שיכלו לשרש את האי-צדק בחברה, לבנות עולם טוב וצודק יותר, בו אדם לאדם אינו זאב ובמקום זאת, בזבזו את האימון שמיליונים רבים נתנו בהם והורידו חזון חברתי נאור, מהיפים ביותר שהאנושות ידע, לשאול תחתיות.  

• לראשי הממשלה והשרים בממשלות ישראל, לא רק מהימין, כי אם גם לאלה מהשמאל המתון:

שבמשך עשרות שנים טענו שאין עם מי לדבר ולא עשו כל ניסיון להגיע לשלום עם שכיננו וכאשר לבסוף נשבר הקרח, זה קרה ביוזמתו האמיצה של מנהיג הצד שכנגד ולא ביוזמתנו ואחר מלחמה עקובה מדם, בה לראשונה התערער עליונותו של צה"ל.

שלא הכירו בזכותו של העם החי בקרבנו להגדרה עצמית וגם כשהחל מו"מ עמם, הוא התנהל ומתנהל בעצלתיים, כמי שכפאו שד, כאילו רק כדי לרצות את ידידינו מבחוץ ולא כדי להביא סוף-סוף שלום לעמנו העייף ממלחמות, לא כדי למנוע שפיכות דמים נוספת, לא כדי לא להוסיף חללים נוספים על אותם 22,437 שנתנו את חייהם להגנה על ארצנו. (שיהיה ברור, אני לא אומר, כי קורבנם היה לשווא, אבל לו ממשלות ישראל היו עושות מאמץ כנה, חלקם לפחות היו יכולים להיות היום עמנו ולא הייתה מרחף מעל ראשינו חרב דמוקלס של עימות חמור מאין כמוהו המעמיד בסכנה את עצם קיומנו).

על השחיתות שפשטה בצמרת השלטון, על התדרדרות המוסר הציבורי, על אובדן הערכים המוחלט, על שנתנו למדינה ששאפה להיות אור לגויים, להפוך לרפובליקת בננות, בה רק הממון מדבר ובכסף ניתן לקנות הכול, על שהחמלה היהודית המסורתית נמסה בחומה של השמש הישראלית ונרמסים כבודם, בריאותם ואיכות חייהם של הזקנים, ניצולי השואה, המיעוטים, העשירונים התחתונים. 

• לעצמי:

על שלא עשיתי יותר למען הנושאים שאני מאמין בהם, הייתי אגואיסט, לא שכנעתי, לא כתבתי, לא אספתי נימוקים חדשים, לא הלכתי להפגנות, לא נטעתי בילדיי את האמונה, כי המלחמה למען עקרונות אלה חשובה יותר מכל דבר אחר, כי בנפשנו הדבר!

על כך אני מכה על חטא, אני אשם בעצלות, בכך שכישראלי טיפוסי, השליתי את עצמי: יהיה בסדר!

לא יהיה בסדר, שום דבר לא יהיה בסדר, אם אנחנו לא נתעשת ונעשה משהו בנידון.