באוניברסיטת בוסטון עובדים בימים אלה על פרוייקט חדש: אנשי הקולג` להנדסה באוניברסיטה החלו לפתח, במימון מענק מהקרן הלאומית למדע, את הדור הבא של תקשורת אלחוטית. הרעיון מתבסס על שימוש באור במקום בשידורי רדיו לצורך התקשורת.

נסביר זאת מהבסיס ומעלה: ידוע שעולם המחשבים עובד על שפה בינארית - 1 ו-0 יוצרים את הכל, כאשר כל שמונה ספרות מהוות תו (אות או סימן גרפי) כלשהוא. כל ספרה נקראת ביט, וכל שמונה נקראות בייט. כיום, בתקשורת אלחוטית, אנו מתבססים על שידור רדיו, המפציץ ביטים לתוך האוויר במעין קוד מורס (קצת יותר מורכב, כמובן), בתקווה שייקלטו ע"י מתקן כלשהוא בצד השני. השידור הזה יוצר כמויות אדירות של קרינה (רק לידע כללי: ע"פ מחקר מסויים, רדיו ממוצע פולט יותר קרינה מטלפון סלולארי), והוא יכול להיקלט גם ע"י גורמים בלתי-רצויים (מה שיוצר את יכולת הציתות). מה גם שהקליטה תלויה בעשרות, אם לא מאות, גורמים בשטח, כך שהיא מאוד לא יציבה.

ע"פ הרעיון של אנשי אוניברסיטת בוסטון, עם המעבר הצפוי בשנים הקרובות מתאורת נורות-להט ופלואורוסצנטים לנורות לד, ניתן יהיה לנצל את צריכת החשמל הנמוכה של הנורות הללו ליצירת סוג חדש של רשתות אלחוטיות: ע"י הבהובים מהירים מאוד של הנורות ניתן ליצור בעצם מעין קוד-מורס כזה של ביטים. ההבהובים המהירים הללו לא נקלטים בעין אדם, ולכן לנו ייראה האור אחיד ורציף. אך למכשירים הספרתיים (או בלעז: דיגיטליים) שלנו, הבהובי האור יהוו בעצם אותות שידור, שייקלטו ע"י חיישני אור שיותקנו בכל מכשיר. הרשת הזו נהנית מכמה ייתרונות: היא לא פולטת קרינה לאוויר (רק גלי אור), היא מספקת מהירות של 1-10 מגה-ביט בשניה (פחות-או-יותר טווח המהירויות שמוצע כיום לצרכני אינטרנט מהיר בארץ), והיא מאובטחת יותר, מאחר והאור לא עובר דרך קירות, מה שדורש מהמשתמש להימצא בטווח-ראיה של הנורה ה"משדרת". וכמובן, מעל הכל - השיטה הזו חסכונית מאוד בחשמל, מאחר ונורות לד לא צורכות ממנו הרבה.

כמובן שמדובר כרגע ברעיון בלבד, שלא קשה למצוא בו גם כמה חסרונות, אך מוכרחים להודות שמדובר ברעיון טוב, שלכשייושם עשוי להוות את אחת ההתפתחויות המהפכניות ביותר בהסטוריה - שידור ללא קרינה.

לבלוג של יאיר מור