אמנם בנושא רציני עסקינן אך באם נחטא מעט בלצון, אפשר שגם בסרקזם, הרי ניתן לאמר כי כל אנשי "שטחים תמורת שלום" צודקים". ללא ספק נקבל שלום תמורת מסירת שטחים לאויב. אך יחי ההבדל הקטן, באילו שטחים מדובר? האם "השטחים" המצטיירים בעיני רוחם של שמאלנינו החביבים מבית או "השטחים" של מרצחי איראן, אל-קעידה, חזבאללה, חמאס, האחים המוסלמים והג'האד העולמי ועוד מאותם שלל הקרציות על גבו של העולם המטיפים בריש גלי להשמדתנו הטוטלית כאן.

התשובה הינה למצער רטורית, רבים מאתנו, תמימים וטובים יש לציין, חוזים חזיונות בהקיץ של דו-קיום עולמי ואזורי הניזון מהלכי רוח של הניו-אייג' (הניסמך על מקורות "פועלי כל העולם התאחדו" והאחווה העולמית בעיקבותיו) המקובל מאד על חלקים בינינו אך לרוע המזל קיצוני האיסלם מעולם לא שמעו על כך ואינם שותפים לנירוונה העולמית הזו.

וכי שמאלנינו קיבלו קושאן על הרצון לשלום, לחיים טובים יותר, שלווים ושקטים יותר? לא מניה ולא מקצתה. הרצון לשלום משותף לכל עם ישראל ללא יוצא מהכלל וכך "נביאי השלום" הם למצער הופכים "מטרפדי השלום" (כמאמר החמאס: כי ללא תמיכת השמאל הישראלי לא היה מצליח בפעולות "ההתנגדות"). אין צורך להיות נביא ולא בנו של נביא על מנת להסיק המסקנה הנכונה מדברי ומעשי אויבינו כי לגבי דידם אנו הם יורשי הצלבנים, אין לנו כל זכות על ארץ ישראל, לא כולה ולא חלקה ומכאן עלינו להסתפק במעמד "הדהימי" בארצות המזרח אליהן נשוב או לאירופה בה נקבל את המעמד המכובד של "הרומה" (צוענים).

רבותי, הבה ונפנים אחת ולתמיד, "הם" אינם רוצים בנו כאן, לא בהר, לא בגבעה, לא בעמק ולא בשפלה. לגבי דידם אנו אותם המתחבאים מאחורי עץ ואבן אשר יש לחשפם ולשספם בחרב. אין זאת משנה באם נימסור סנטימטר אחד, את כל יהודה ושומרון, או את כל שפלת החוף כולל הנגב והגליל, "הם" לא ישלימו עם דבר למעט כל הדבר. בל נהיה תמימים לחשוב כי "הם" נעצרים למצער בארץ ישראל.  יש רק להאזין לדרשות במסגדי גרמניה, צרפת, אנגליה וארצות הברית על מנת להבין כי האיסלם הפנאטי, הרדיקלי מתכנן ופועל להשתלטות עולמית.

כולנו רוצים בשכנות טובה עם אויבינו אך מה לעשות ומצבנו דומה לנעשה בכלוב האריות בגן החיות, "הם" האריות, שם מאחורי הסורגים ואנו בחוץ צופים בהם (מיהו שבכלוב ומיהו בחוץ נתון לוויכוח). באם ניתבלבל וניפתח את הכלוב, ניטרף. "היהפוך אריה עורו ונמר חברבורותיו?" לא כעת, אפשר שלא משך חיינו.

אין האמור לעיל לרמז כי אפסה התקווה אך על מנת להגיע לקו המטרה עלינו להיות סבלנים ורגועים (קשה, אך אפשרי). עלינו להמתין להשלמת המהפכה התרבותית העוברת על העולם הערבי והאיסלמי אשר ללא ספק תביא בטווח של עשרות שנים מהיום, ליישוב המחלוקת בין האיסלם לתרבות המערב. אז, רק אז יגיע מספר הפלסתינים התומכים בשלום אמת עם ישראל, יהיו הם באשר יהיו, למסה קריטית אשר תאפשר חוזה "המחזיק מים" וחיים שלווים צד בצד במרחב השמי.

לא רק הפלסתינים והאיסלמיסטים חייבים בשינוי דעה וגישה, גם שמאלנינו חייבים לשנות גישתם דהיינו, הסכסוך אינו על מטר פה מטר שם אלא זהו סיכסוך עולמי הניזון מצידו המזרחי מרגשות דתיים חזקים. עד שלא נפנים זאת לא נוכל לדון שלום באורח רציונלי עם אויבינו. לא יהיה שלום בינינו עד שנפנים כי אנו בעלי הבית בארצנו ללא "אם ואבל", ללא התנצלות, וכך גם יפנימו ויתעשתו אויבינו בעקבותינו. וכי מהו שוויה של פיסת נייר כחוזה שלום כאשר השותפים לכך מסרבים להכיר בזכות קיומך ובבעלותך על האדמה הזו?

הרי אנו איננו הכובשים גוזלי האדמות פה, אנו חזרנו מארצות תפוצותינו לאדמתנו, לארצנו. הפלסתינים (יהיו אלו אשר יהיו) השתלטו על בתינו ושדותינו בנצלם את אסוננו עם חורבן בית המקדש השני. לא אנו נידרשים בהתנצלות, כפי התנהגותכם הנלעגת, אלא הם, שודדי אדמותינו, חייבים לבקש סליחה ומחילה מעימנו.

ראו עד כמה הפכתם ללעג וקלס עד כי גם המושחת האולמרטי האולטימטיבי מכיר בטפיפת אמוקכם לשוקת מסירת השטחים לאויבינו עד כי יכול הוא להשתחץ ו"למסור" בהבל פה בראיון מתוזמר לפני קיצוני השמאל ברנע ושיפר חלקים נירחבים מארץ ישראל בלא סמכות ותמיכה ציבורית לכך מפאת שסמוך ובטוח הוא כי יזכה מצדכם לתמיכה נחרצת וטיהור מעלליו המושחתים. לגביו ולגבי משובטיו הינכם אך "אידיוטים שימושיים" (כמאמרו של לנין). תגובתכם "המאתרגת" כה צפויה ונילעגת עד כי פבלוב הרוסי וודאי היה עורך מחקר תגובתי בנושא.

שמאלנינו קנו את סיסמת הגרוש של גוש קטיף וצפון השומרון שנרקחה ובושלה במטבחם המצחין של ארד את אדלר, אלו היחצ"נים האופורטוניסטים חסרי העכבות, לאמור: "הכיבוש משחית", מכאן שהכיבוש הואנש, קיבל ראש, רגלים ורצונות. עלינו להתעשת, לא הכיבוש משחית, אנשים, כדוגמת שרון, אולמרט "ועוזריהם" הם אלו המושחתים ומשחיתים ואתם שיחקתם ועדיין משחקים לידיהם. שני מנהיגי המדינה הניבחרים הללו ארד-את-אדלר (כן, וודאי) ידעו את נפש בהמתם, הם היו וודאים כי אך ינפנפו בסיסמת החזרת שטחים ועיני שמאלנינו ישקשקו וינצנצו באור נגוהות בהמי למשמע האמירה האוילית, חסרת הבסיס העובדתי הזו, ויבלעוה כחציר בעיבורו של קיץ.

לא חזינו "באדם חושב" אחד מהמגזר השמאלני במקומותינו שעצר בשעטת הגרוש לחשוב באשר לתקפותו. הקול היה קולם של אדלר את ארד, הידים היו ידי אריאל שרון ואולמרט ועם ישראל כולו הובל לשחיטה, נו למצער ישובי הנגב המערבי (כצעד מקדים לריקוט מרכזה של ישראל). 

כאשר גוף מסוים שוכח כי "עניי עירך קודמים" ומקבל ותומך חד צדדית באויב הקם עלינו להורגנו הרי שגוף זה הופך לגיס חמישי כפי שאכן הקיצונים מביניכם, השמאל הפשיסטי הרדיקלי הפך למהרס והמחריב מבית. ממש כפי שנטורי-קרתא לדוגמא התומכים באיראן אך יושבים בינינו מהווים לנו גיס חמישי. גם במצב הלוחמה לקיומנו עם אויבינו עלינו לנקוט הומניות והתחשבות כלפי אוכלוסיה בילתי לוחמת, ללא כל ספק. הרס פנימי עצמי וסיכון קיומנו עקב אותה הומניות, לא ולא.

ומי אם לא החלילן מהמלין של השמאל השפוי, פלוני עמוס עוז הוא אשר טועה ומטעה כל הדרך לפלסתין מהנהר ועד לים. בהרצאה בטורונטו זה לא מכבר התעקש הלה כי הסיכסוך בינינו לפלסתינים אינו סיכסוך דתי אלא סיכסוך על נדל"ן בלבד. "הנביא" הזה מתעלם מעובדות באופן ברור ומובהק. הרי כלל ההתרחשויות משך צמד העשורים האחרונים מלמד כי הסיכסוך בינינו לפלסתינים ולעולם הערבי הינו מבוסס בבירור ובמובהק, תוכו כברו על התנגשות הדתות, האיסלם הרדיקלי עם היהדות באזורינו ועם הנצרות ברחבי העולם. גם התנגשות התרבויות מקומן לא ניפקד כאן וניסמכת שוב על פערי ההבנה בין תרבות האיסלם לתרבות המערבית. 

לא נידרשות תעצומות שכל רבות להבנת הענין, כל שנידרש הוא אוזנים טובות להקשיב לדוברי אויבינו ועינים שעדיין לא כהו לקרוא ולצפות את אשר עושים אויבינו לנו. כמובן, באם נדלג, בין לבין, על חיילינו החווים כל זאת על בשרם.  נידרש כושר הדחקה פתולוגי שלא להבין כי רק מסירת כל ארץ ישראל לאויבינו וסילוקנו עד האחרון בנו מכאן תשביע את הטורף. באותו ראיון מלין האיש מהמלין על כי אירופה לא השיבה באהבה בתמורה לאהבת היהודים אותה. אופס, ממש לא יפה מצד "אירופה". וכי מאימתי מועמדות כשלונית לפרס נובל לסיפרות מלמדת על חוכמת חיים פוליטית מדינית וצבאית? דומה כי בדיוק ההפך הוא הנכון. ייתכבד האיש במטותא ממנו וישוב לכתיבתו, ניראה כי אך שם הצטינותו. 

בחינת אלפי תגובות קוראים מתקופת גרוש גוש קטיף וצפון השומרון מגלה תחושות ארס ושינאה תהומית, פתולוגית בבסיסה, למתישבים הניפלאים ביישובים והקהילות שחרבו.  לא במשטינים אלו, חלולי המחשבה, בעלי דעות קנויות מהמדיה עוסק המאמר, אלו הם הנתעבים אשר אבות אבותיהם, על שנאת החינם שלהם, החריבו את אומתנו על בית מקדשנו השני וגרמו לגרושנו מאדמתנו ומכל היקר לנו למשך 2000 שנים בארצות נכר. 

עוסקים אנו כאן בתמימים, בעלי החזיונות, בעלי הכוונות הטובות (ללא מרכאות), אותם האמונים על גישת "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות", המאמינים בעומק ליבם כי פועלים הם למען מדינת ישראל ועמה. אלו הרואים בכולנו יהודים וישראלים טובים ונושאים בליבם פינה חמה בעבור כל יהודי באשר הוא, יהיו דעותיו אשר יהיו. דנים אנו כאן בשמאל השפוי, היהודי, הציוני, הדמוקרטי המהווה את רובו המכריע של השמאל, המאמין באיוולתו באמת ובתמים כי הצדק נימצא בצידו וכי האחרים טועים ומטעים. טועים אלו בינינו העושים מקשה אחת מהשמאל הישראלי, עלינו לכבד לגיטימיות הביטוי של מגזר זה, דבריהם ראויים לתשומת ליבנו, בעוד שעלינו להחרים ולנדות מתוכנו את שונאי ומחריבי ישראל מן השמאל והימין הפשיסטים הרדיקלים.

השלום והשאיפה לשלום מובנה בנפשו של היהודי מקדמת דנא. אנו שרדנו 2000 שנות גלות משום שהישכלנו לחיות בשלום (על תנאי) שפל רוח וכנוע עם סביבתנו ולכן 'שלום' אינה מנטרה ריקה עבורנו. עלינו ללמוד בענין זה מאויבינו הפלסתינים. "החיפזון הוא מהשטן" הם אומרים וכמובן צודקים (למרות שמטעמים טקטיים ניראה כי שכחו תלמודם זה). אנו האמונים על תרבות המזון המהיר המקדשת ריגושים ומילוי מאוויים כאן ועכשיו איננו יכולים להשלים עם מצב הדורש אורך רוח וסבלנות אסטרטגית, בכך אנו כורים את קיברנו. אולי "עיפנו מלנצח" (כמאמר האויל אולמרט), או בפשטות אפשר כי עייפנו ממלחמות, אך האם עיפנו גם מלחיות, מלהתקיים?

עלינו לברור צעדינו בבחינת "היה חכם ולא רק צודק". כיכלות הכל השלום עם שכנינו אינו המטרה אלא האמצעי לחיי שלום ושלווה צד בצד לשכנינו יהיו אלו באשר יהיו. באם נחתום על חוזי "שלום" מופרך ושביר בעליל הרי שקיבלנו בתמורה מלחמה יגון ודאבה בתנאי פתיחה גרועים מהשוררים כיום. זו בעליל אינה מטרתנו.

"הניכווה ברותחין ניזהר גם בצוננים". אנו כבר הותקפנו במלחמת העצמאות, בפעולות הפדאיון, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור. יצאנו למלחמות מנע במלחמת סיני-56 ומלחמות לבנון הראשונה והשניה. אנו כבר יצאנו מלבנון ורצועת עזה כמו גם יוזמות אוסלו ואחרות. ההנחה המופרכת כי צרותינו עם העולם הערבי באו מהרחבת השטח שבידינו לאחר מלחמת ששת הימים אינה ניתמכת בעובדות. אנו הותקפנו לפני ואחרי מלחמה זו, ישיבתנו באיו"ש אינה הגורם לשינאת הערבים כלפינו, עצם קיומנו במזרח התיכון כיהודים עצמאים וגאים היא הסיבה הקמאית לכך. האם ניגזר על חלקים בנו להתעלם מעובדות כהוויתן תוך קהות אינטלקטואלית חוזרת ונישנית, לשוב ולעשות את אותן הטעויות? האם התעוב מכל סממן יהודי שורשי חיסל בקרב השמאל הישראלי את מתת הטבע שלא תסולא בפז אשר כה מיוחדת לנו, הספקנות?

אנו מדברים שלום ומקבלים מלחמה, שוב מדברים שלום ושוב מקבלים מלחמה בתמורה. אנו מציגים אידאולוגיה וזכויות האחר הפלסתיני ומקבלים בתמורה את המציאות הקרה הלוחמנית האכזרית. עושים אנו זאת משך כ-20 השנים האחרונות ללא לאות אך גם ללא תוצאות, נהפוך הוא, נידמה ומצבנו הקיומי הולך ומתדרדר. האם לשם שינוי ניתן את הכבוד הראוי לשכנינו ונניח להם לדבר שלום של מציאות עמנו?

ככל שהלכה עמדתנו הציבורית והיקשיחה עקב פינוי לבנון, האינתיפדה השניה, מלחמת לבנון השניה ועלית החמאס בעזה, אשר הביא לשקיעת השמאל הקיצוני כמו גם השפוי בישראל, כך בהתאמה מבחינים אנו בתזוזה מהצד הערבי לכיוון משא ומתן פרגמטי יותר עמנו (ובהתאמה לכך, הקצנה בקרב הקוטב האיסלמיסטי, החמאס, איראן ועוזריהם). יוזמת השלום הסעודית צמחה על רקע זה. עלינו להפנים כי באזורינו חולשה וותרנות ללא חשבון ותנאי אינה כוח אלא מרשם בטוח לשלילת הקיום הלאומי והאישי.

משאך נגיע לזמנים בהם תהיה סימטריה זהה, אם גם שאינה חופפת, בין שאיפתנו לשלום וסלידתנו ממלחמות בצידנו אשר יבואו וישכנו אף בצידם של אויבינו, רק אז ישרור סיכוי אמיתי למשא ומתן ללא צדיות ולהסכם שלום אמיתי ויציב ביננו. הזמן לכך יגיע משהפך הרצון הפרגמטי-התכסיסי להגיע להסדרים עמנו מהצד הערבי לרצון ציבורי, תודעתי תרבותי. אך עד אז, עוד חזון למועד.

בזמן שנותר עד אז עלינו לעבור מספר שלבי בינים חיוניים שיתירו הסבך והמטען הריגשי השלילי שיצרה מלחמת 100 השנים בינינו לערבים. עלינו לדון עם אויבינו על הסדרי בינים כמו גם רעיונות בקווים כלליים להסדרים סופיים. עלינו להקים מיזמים כלכליים משותפים, עלינו יחדיו לשנות את אופן החינוך לקבלת האחר משני צידי המתרס ולהקים צוותים משותפים קבועים ללימוד ובחינת כל ההשלכות הנובעות מהתמשכות הסיכסוך באזורנו על רווחת ושלום תושבי האזור.

כמובן שהדרך לשלום המתוארת לעיל יכולה להיות קצרה יותר אך אין אנו איננו הכתובת להגשמתה, אנו כבר משוכנעים בצורך לשלום, לכו דברו עם אויבינו, שכנעום כי אנו כאן בזכות, זוהי מדינתנו והיא כולה, תוכה כברה יהודית וככזו תישאר. אז ורק אז יש מקום לזמירות המשא ומתן לשלום אמת.

הערה:

באשר לשמאל הפשיסטי הרדיקלי ראה מאמרי: "סכנה, פשיזם" מאוקטובר 7 2008 :

http://www.global-report.net/aroll/?l=he&a=343135

המחבר הינו יועץ אירגוני בכיר ודירקטור ניהול פרויקטים לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com