יש תקופות במעגל השנה שבהן הרבה יותר מעניין לצאת לטייל ברחוב, מאשר לשבת בבית ולהתלבט על איזה כפתור ללחוץ - זה שעל שלט הטלוויזיה או זה שעל מקלדת המחשב. תקופה כזו פוקדת אותנו החודש, עם חג הסוכות הבא עלינו לטובה. נקישות פטישים נשמעות מכל עבר, ומבנים "מוזרים" צצים לפתע בכל פינה. הילדים מתרוצצים נלהבים, מכינים קישוטים מנצנצים, גוררים עצים וכלי עבודה ורואים בכל התהליך הזדמנות לבניית "מחנה" לשבוע, או לפחות בית קטן מעֲרָבָה.

אך עבור המתבונן מהצד, מרבית המנהגים האלו עשויים להיראות לא הגיוניים ואפילו מוזרים. אם נשים לרגע את המסורת בצד, נשאלת השאלה: מדוע קבעו חכמינו דווקא את הסימנים הללו? למה סוכה ולא מאהל בדואי? מדוע אתרוג ולא עגבנייה? בקיצור, על מה באמת מרמזים לנו מנהגי חג הסוכות?

עולם כמנהגו נוהג

חכמת הקבלה, שחושפת בפנינו את התוכן הרוחני שעומד מאחורי מנהגי ישראל, רואה בסוכות, כמו בכל אחד מהחגים האחרים, רמז לתהליך רוחני שעובר האדם. המקובלים - האנשים שגילו את העולם הרוחני, כותבים כי בעולמנו קיים כוח אחד בלבד - כוח האהבה והנתינה. מתוך ניסיונם האישי הם מספרים שהדרך להרגיש בו היא לפתח בנו יחס דומה לזולת. בדיוק כפי שמקלט רדיו חייב להיות מסונכרן לתדר שאותו הוא קולט, כך אדם הרוצה לגלות את העולם הרוחני חייב להידמות לכוח הזה, כלומר לרכוש את יחס האהבה לאחרים. למעשה, הסיבה היחידה לכך שאיננו חשים בקיומו של העולם הרוחני, היא שמטבענו אנו "מכוילים" לתדר קליטה ש"משדר" אהבה עצמית - אגואיזם. מטרת מנהגי החגים, כמו ישיבה בסוכה או ברכות על ארבעת המינים, היא להוות מעין תמרורים שתפקידם לרמז לנו על השינוי הפנימי הזה.

על טעם ועל ריח

כעת, לאחר שהבנו מהו תפקידם האמתי של מנהגי החג, נוכל להעמיק מעט ולבחון את משמעותם הרוחנית:

הסוכה: על פי הקבלה הסוכה מסמלת את הצורה המתוקנת, השלמה, שאליה עתיד כל אדם להגיע. חוקי בנייתה מבטאים באופן סמלי את האופן שבו האדם מתעלה מעל לאגו ורוכש את היכולת לאהוב ולתת. למשל, נכתב כי בבניית הסכך יש להקפיד על הכלל "צִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ", כלומר להותיר יותר צל מאשר אור בסוכה. מנהג זה מסמל פעולה רוחנית שבה האדם "מסתיר", כלומר מצמצם את השימוש באגו שלו כדי לצאת מתוכו אל האור - אל האהבה והנתינה.

הסכך: את הסכך אנו מתקינים מענפים המכונים "פסולת גורן ויקב", כלומר דברים בעלי חשיבות פחותה עבורנו. גם מנהג זה מסמל תהליך שחווה אדם הפוסע בנתיב הרוחני: בתחילה הצורך לאהוב את האחרים נראה לו טפל ומעורר סלידה, בדומה לאותה פסולת. אולם בשלב השני האדם לומד לגדל את החשיבות של אהבתו לזולת לרום המעלה, ובזכות שינוי יחסו לאחרים הוא מגלה את הקשר עם הכוח העליון.

ארבעת המינים: כמו המנהגים שהוזכרו לפני כן, גם ארבעת המינים מרמזים על התחושות שאנו חווים בדרך הרוחנית - טעמו של כל אחד מהמינים מסמל את הרגש ואילו ריחו מסמל את ההבנה השכלית. כך למשל, ה"אתרוג" רומז על מצב שבו האדם מבין ומרגיש את החשיבות של אהבת הזולת. פעמים אחרות האדם מוצא את הדרך הרוחנית "בעלת טעם אבל חסרת ריח" - הוא משתוקק לגלות את הרוחניות, אבל אינו יודע כיצד לעשות זאת. אז מצבו מכונה בשם "לולב". לעתים להתקדמות הרוחנית יש בעיניו "ריח אבל אין בה טעם", ואז היא מכונה בפיו "הדסים". וכאשר אין בה לא טעם ולא ריח היא נקראת "ערבות".

המנהג לאגד את ארבעת המינים ולנענע אותם מסמל את השלב האחרון לפני הכניסה לעולם הרוחני. האדם מאגד בתוכו את כל הניסיון שצבר בדרך: את כל העליות והירידות, את כל בירוריו, תובנותיו, הבחנותיו והרגשותיו לאגודה אחת, לבקשה חדה לתיקון מהכוח העליון. רק אז האדם נענה ונפתחת בפניו הכרת המציאות הרוחנית החדשה של שלמות ונצחיות. מצב זה מכונה "שמחת בית השואבה".

סוכה של שלום

הקבלה מלמדת אותנו כיצד להקים סוכה פנימית בלבנו. אבל לא סתם סוכה, אלא סוכה של שלום, אהבה ואחדות בין אדם לאדם. תקופת החגים מהווה הזדמנות נפלאה להתעלות מעל למחלוקות, לפירוד ולשנאה ולפתוח דף חדש בחיינו. אם ננצל את האפשרות ונתאחד, בין הקשרים שבינינו תתגלה האהבה, ותמלא את לבנו בשמחה ובאושר.

אורן לוי, עורך תוכן בהוצאות הספרים "קבלה לעם" ו"קבלה למעשה"