תלמידים רבים בשנים הראשנות של הלימודים בבית הספר, מתייחסים ברצינות רבה, ללימודים, מכינים בקפידה רבה את המטלות והשיעורים המוטלים אליהם, מחדדים מידי יום את העפרונות ושומרים על היגיינה מיירבית, הם מרגישים, ובצדק, שכל חייהם סובבים סביב המוסד "המקודש" הנקרא "בית הספר".

עם גדילתם הגופנית הם מרגישים יותר "חכמים" הם מבחינים בעובדות שונות,שלא באו לידי ביטוי בחשיבה שלהם, הם לפתע מגלים שלא כל בני האדם, ניחונו באותה מנת משכל,בכל קבוצה ישנם חניכים "חכמים" כמו"כ גם לא מעט "טפשים" הדבר משליך על המקור "הבייתי" בו הם צמחו, כשלחלק מהם הורים חכמים יותר ולחלק ידיעותיהם של ההורים מועטות.

הם מגלים ש"לא לחכמים לחם" הצלחתו של תלמיד זה או אחר  בלימודים, לא בהכרח תוביל אותו להצלחה בחיים!, ומה שחמור יותר, שאותה שכלתנות מרובה לא מקרינה על מעשיו ומידותיו הלא חיוביים, הוא אינו מסגל לעצמו את הפעילות הייצרנית החיובית. כמו"כ לא כל אותם "משכילים" מפתחים במהותם את האפשרות העתידית של להיות "אבא" או "אמא" טובים.

צוותי ההוראה הבית ספרית צריכים להנחיל לתלמידים את מורשתם של חז"ל ש-"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה",כלומר גדולת  הלימוד השכלתנית היא בכך שהוא יוביל את התלמיד לידי מעשה, ו-"אחר המעשים נמשכים הלבבות",לא לשים את הדגש באופן מוחלט על צבירת ודחיסת ידיעות  והשגות אשר יחקקו בשכל על מנת להצליח  במבחן כזה או אחר, אלא לשלב את כל המושכלות עם בניית אופיים והשקפת עולמם של התלמידים, בהצבת תמרורים בדרכם ,מבלי שים לב להבדל  בכישורים או בתכונות שלהם.

המורים חייבים לעשות מאמץ שהנושאים הנלמדים יהיו רלוואטיים, מאתגרים ומהנים. בתקווה שהחומרים הנלמדים יבואו לידי ביטוי ב-"מחשבה", "דיבור" "ומעשה" לטובת עצמם ולטובת הכלל.