היא מתישבת על אבן מביטה לשמ

בוהה על הנוף, הפרחים פזורים בכל עבר,  

היא נותנת לרוח ללטף את פניה

הרוח נעימה,  

היא לוקחת אותה למקומות אחרים

למחשבות של אז..  

לעבר אחר,

לזיכרון שנשמר,

היא בוהה אל הנוף,

היא חושבת על הדממה,  

על השקט,ורק הרוח ששורקת,

גורמת לה לשקוע בעולם אחר,  

המקום רחוק,

באזור לא ידוע,

במקום שנשמר אצלה בלב

מקום של שלווה,  

אהבה

רוגע,

והמון שמחה

היא הולכת לאיבוד,  

היא צועדת לעבר עבר נשכח,

עם חיוך על הפנים,  

נזכרת במה שגרם לה אושר

פוסעת בדרך ללא מטרה,  

מחפשת משהו לא מוגדר

משהו שלא ידוע משהו לא מובן,  

החופש,

האויר,  

הפריחה,

הכיון הלא ידוע,  

זה מה שגרם לה לחייך,

ורק עכשיו שהיא חוזרת לעצמה,  

היא מרגישה כבולה

מסתכלת לכל עבר,

האויר אותו אויר

הרוח עדין שורקת, 

ורק היא חוזרת לאותו מקום

אל הפינה ההיא,  

לדבר היחיד שהיא מכירה

לדממה הפרטית שלה.