כמו סיימון מאגוס, ישוע הוא עדיין הבחור המתוק שלי. אינני רוצה לגזול משום חוקר תנ"ך וכתבים עתיקים את הזכות להזיל ריר על התגלית האחרונה בנוגע לבוגד האוניברסלי ההוא, מה שמו, החמוד הזה, יוּדה איש קריות. גם לא רוצה למנוע מהם שום אורגזמה רוחנית, חלילה, אבל דברים צריכים שייאמרו. נתחיל בכך שאין כאן שום תגלית מסעירה ושום נעליים: קודם כל, המגילות התגלו כבר בשנת 1974, וחוץ מזה, לפניהם נתגלו במשך השנים לפחות עוד שלושים בשורות אחרות, שגם הן סותרות כביכול את הכתוב בארבע הבשורות הרשמיות של הברית החדשה.

אבל כמו בכל טקסט, גם את הבשורות הרשמיות והלא-רשמיות של הברית החדשה, צריך לקרוא כמו כל טקסט היסטורי או ספרותי אחר: אלו הן בסך הכול גרסאות שונות של אותו הדבר, הרשומון בצורה הכי מפוארת שלו. וגרסאות, כדרכן, סותרות את האמת ומאשררות אותה בו-זמנית; ואם קוראים יפה בין השורות והסתירות, אפשר תמיד לחלץ מהן גרעין של אמת. זה מה שיפה בשלל הגרסאות ונקודות המבט השונות של בשורות הברית החדשה, וגם בזו של המלשן האולטימטיבי, שהחוקרים נהנו לצרף למלאי בזמן האחרון: שהכול סובייקטיבי, וזה שכל אחד מאמין במשהו וסבור כך או אחרת, לא מבטל שום דבר אחר. האם החוקרים המהוללים שכה מתרגשים מהתגלית שלהם, וחמור מזה, הממסד הנוצרי ויהדות העולם, לא שמעו מעולם על האמת הסובייקטיבית?

כי מה יש לנו כאן בסך הכול? בחור קצת מבולבל, די פנאט, יש להודות, שלפי עדותו הבין שישוע מבקש ממנו להסגירו, וזאת כדי לקדם את הבשורה על שיבתו לחיים של המשיח לאחר שלושה ימים, וכתוצאה מכך לזכות בכל מה שמובטח למאמינים בזכות השיבה הדרמטית. מבחינתו של יהודה, הוא לקח על עצמו תפקיד כפוי טובה, להלשין על מורו ורבו האהוב, והיה אמיץ מספיק לבצע אותו.

יתרה מכך, הוא האמין, ומותר היה לו לחשוב כך, שישוע הטיל עליו את המטלה האיומה מפני שהיה אולי האמיץ ביותר מבין 12 השליחים, או אולי אפילו האהוב ביותר על רבו, ובכך העניק לו ישוע זכות מיוחדת לקרב את ביאת המשיח, ולהיטיב עם בני האדם שיקבלו את הבשורה. שלא לדבר על כך, שיש מצב שהוא האמין באמת ובתמים שבזכות המהלך הזה שלו, שאמור להיטיב עם העולם, הוא אף יזכה בכבוד וייקר ובאזכור מכובד בהיסטוריה. מותר היה לו לחשוב כך, נכון? מוח יכול להתערפל לפעמים, מה גם שמעשיו אכן הביאו לתוצאה הרצויה מבחינת המאמינים בישוע: הלשנתו אכן קרבה את עידן גאולת המשיח. והרי ישוע עצמו באמת רמז לו שהוא ה"נבחר", כאשר אמר לתלמידיו: "אחד מכם יסגיר אותי," וכאשר שאל אותו יהודה: "אני הוא?", ענה לו ישוע: "אתה אמרת!"

 יש כאן בסך הכול עניין של נקודת מבט סובייקטיבית של אדם אחד, המושפעת מן הפסיכיקה שלו. לפי תיאורו הסותר בבשורות, אפשר להבין על אישיותו לפחות דבר אחר: שהוא אכן היה אדם שאפתן ורודף כבוד, ויש להניח שהאמין שמעשהו יהפוך אותו לגיבור. בוודאי הפתיע אותו מאוד שביום המחרת לא הכתירו אותו כגיבור לאומי, ותחת זאת חווה בוודאי לינץ' נוראי מחבריו ומיתר בני הקהילה. לא פלא שהוא נבהל ומיהר להתאבד בגלל בושה ורגשות אשמה. וחוץ מזה, מי אמר שהוא התאבד? ואם רצחו אותו על שום שהרג את המשיח האהוב?

מה שאני אומרת כאן, שכל השכתובים, הצנזורים והגניזות של מגילות שלא מצאו חן בעיני הממסד הנוצרי, ועבודות הטיוח שנעשו לטובת צד זה או אחר במהלך 2000 שנה, לא ישנו את האמת. ויש אמת. נקודות המבט הסותרות כביכול, רק מחזקות את דמותו של ישוע כפי שהוא מצטייר בברית החדשה, שלא לדבר על כך שהן תומכות בגלעין האמת שיש שם למרות הכול: שיהודה איש קריות אכן הלשין על ישוע, הוא מודה בכך בכל פה, גם אם טען שעשה זאת מתוך אידיאולוגיה ולא מבצע כסף כפי שהעלילו עליו; שהמלשן המבולבל אכן פנה אל הכוהנים הגדולים של ישראל ומסר את רבו, אבל הם אלו שהסגירוהו לידי שלטונות רומי, מה שאומר שהמלשן האמיתי אינו יהודה אלא הממסד הדתי של אז. אם כן, בגידה יהודית עדיין יש כאן, ובגדול.

גם אם נקבל את הגרסה שישוע רמז ליהודה להלשין עליו כדי לקרב את הגאולה, ולכן הוא נקי מן החטא הנורא מכל של בגידה, המלשינים האמיתיים הם הסנהדרין והכוהנים הגדולים, יהודים אורתודוקסים שלא סבלו את תורתו ההומנית של ישוע, שאיימה בענק על הדת הצדקנית והכפייתית שלהם. והנוצרים האורתודוקסים? גם הם אשמים בגדול - בטיוחים, בשכתובים ובגניזות של טקסטים, משום שגם הם עשו זאת כי בסך הכול רצו לקדם את שלטונם ואת ענייניהם הפוליטיים. אף צד אינו מבין את האמת הפילוסופית: שבריבוי גרסאות אין משום כפירה, ושגניזה ושריפה של טקסטים לא עזרה עדיין לשום צד לשכתב את האמת. עובדה, הטקסט היפה והענוג של ישוע חדר מאז לליבותיהם של רוב יושבי תבל. הריבוי רק מעניק תמונה שלמה יותר, עמוקה יותר, מורכבת יותר. אבל בדיוק מזה פוחדים כל הממסדים הדתיים והשלטוניים מאז ימי קדם: מעומק, ממורכבות.

 אז זהו, שגילויו של הווידוי של מר איש קריות לא שינה כלום: לא את זה שהוא מסר את רבו למחזיקי הדת, ולא את זה שהרבנים רצו כמו טטעלעך למסור את ישוע לרומאים. בקצרה, שאחיו ובני עמו הם שמסרו אותו לידי האויבים, בגידה שיש עימה קלון ומוות. אלא שלא במקרה הזה. כי רצח ישוע, ואת זה אפילו הנוצרים האטומים לא קולטים, עתיד היה לבוא, בן אם הלשין עליו יהודה או משה או חיים או רותי. בשורת ישוע התממשה, והיהדות דווקא צריכה לטפוח לעצמה על השכם על חלקה בקירוב ימות המשיח. או שלא? אולי עליה להלקות את עצמה על המהלך?

הרי הבגידה היהודית הקולקטיבית היא שהייתה השמן בגלגלי המכונה העצומה שהפכה את ישוע, לחרדת היהדות, למשיח כלל עולמי. והנוצרים? כל הנאמר לעיל טוען בעצם שמיליארדי נוצרים צריכים להודות ליהודה ולכוהנים הגדולים על הלשנתם, כי אלמלא ההלשנה היהודית הזו לא היה מת ישוע - מוות שעליו מושתתת כל האמונה הנוצרית. מה שאומר בעצם שעליהם לחדול אחת ולתמיד מהטלת רפש בו וביהדות, רפש שהתחיל בשנאת חינם וסופו באנטישמיות פרועה בת 2000 שנה. חוץ מזה, בל נשכח שהנצרות מתנהלת זה אלפי שנים בדיוק כפי שהתנהל יודל'ה שלנו. כשם שהפנאטיות הדתית שלו העבירה אותו על דעתו וגרמה לו לפעול בשפלות כדי לקדם את הגאולה, כך גם הפונדמנטליסטים הנוצרים מחכים על קוצים למלחמת גוג ומגוג, שעל פי החזון תתרחש על אדמת ישראל, שכן היא חלק משמעותי בקירוב הגאולה.

אז מה נשאר מכל הבלבול ומריבוי הגרסאות? שהטקסט על ישוע קיבל חיי אלמוות. ובין אם זה קרה בזכות בגידתם של בני עמו או בגלל העדפה טקסטואלית זו אחרת של ממסד דתי זה או אחר, זה כבר ממש לא משנה. ומה גורם לטקסט מסוים לקבל חיי נצח ולהיכנס לפנתיאון הספרים? יופיו הענוג? חוכמתו? מסריו היפים והאנושיים? כל אלה מצויים בברית החדשה בשפע. ומה גורם לאיש אחד להיזכר לעד בין שלל של קופיקאטים כמו שהיו לישוע (סיימון מאגוס בן תקופתו, או אפולוניוס מטייאנה שפעל בתורכיה בסמוך לימי ישוע)?  דבר אחד גורם לכך: מסר הומני פר-אקסלנס העולה מכל הבשורות באשר הן, וקשה מאוד להישאר אדישים אליו. 

מתוך הבלוג של יעל ישראל