בחודשים האחרונים אישפזו את אמי חמש פעמים לפחות. בכל פעם שצריך לשחרר אותה, אנחנו נאלצים לחפש בנרות אחר כיסא גלגלים. במתחם הכניסה ישנה אומנם עמדת כיסאות גלגלים, אבל על פי רוב אין שם כיסא גלגלים אחד לרפואה.

אנחנו, ורבים אחרים כמונו, נאלצים להמתין זמן ארוך בכניסה, אולי מישהו יחזיר כיסא, או לחילופין, מתרוצצים כמו מטורפים בבית החולים הענקי, בתקווה שנמצא כיסא מיותם. 

לא פעם אני רואה אדם פוסע במהירות במבט אובד עצות ומחפש כיסא, נודד ממסדרון למסדרון, מקומה לקומה, שואל אחים ואחיות וסתם קרובי משפחות אם ראו איזה כיסא גלגלים. אבל אפילו גודו בא מהר יותר כשמחכים לו, מאשר כיסא גלגלים בבית חולים "איכילוב".

עקרונית, עמדת הכיסאות במתחם הכניסה אמורה לספק כיסאות לכל הזקוק להם, תמורת חמישה שקלים ותעודת זהות. במציאות, על פי רוב אין שם שום כיסא, ובטח ובטח שלא בשעות הצהריים, שאז משתחררים החולים.

מדובר במצוקה שעל פניה נראית זעירה וקטנונית. נו, בסך הכול מדובר בכיסא. אבל  מעשית היא יוצרת בעיה חמורה לחולים ולבני משפחותיהם, בעיקר בשעת שחרור החולים, כי כאשר מאשפזים, בדרך כלל פונים למיון ושם מקצים לך אלונקה. אבל בשעת שחרור החולים אין את ה"פינוק" הזה.

אבל זהו, שאין זה פינוק בכלל. והמחדל המשונה הזה גם ממש לא ברור. "איכילוב" הוא בית חולים ענקי שמשרת אלפי אנשים, כל יום משתחררים עשרות חולים, ולא ייתכן שאיזה חמישה כיסאות גלגלים ישרתו ציבור כה גדול.

מה, אין כסף? אז אולי תפנו לגיידמק שיתרום? אולי תפנו ל"יד שרה" או ל"עזרה מציון"? תעשו משהו, ראבק, אי אפשר ככה יותר! הרי מדובר באנשים חולים ובבני משפחותיהם התשושים, שהיעדר כיסאות הגלגלים מעמיס עליהם מצוקה נוספת בשעת שחרור בני משפחה.

תעשו משהו, איכילוב. אי אפשר ככה יותר. בתור אדם שנקלע לסיטואציה הזו כבר כמה פעמים בחודשים האחרונים, אני מודיעה שזה גובל בהתעללות בציבור!

מתוך הבלוג של יעל ישראל