הדפיקות בדלת העירו את רותי שישנה שינה עמוקה, היא גררה את עצמה לדלת כשהיא ממלמלת "מי בשעה כזו מגיע?", היא פתחה את הדלת וראתה שני אנשי צבא עומדים,חמורי סבר, מיד התעוררה ומבע פניה אמר הכל... יוסקה בעלה האהוב נהרג בעת מילוי תפקידו.

שנתיים לאחר מכן כשהיא לבד ללא ילדים, מסודרת מבחינה כלכלית החליטה שהגיע הזמן לשינוי, הגיע הזמן להכניס עוד נפש חיה הבייתה כי הבדידות כירסמה בה לאט אבל בצורה מסוכנת, נמאס לי לחוש את התחושה הנוראית כ"כ וישבה ימים ולילות וחשבה כיצד לפתור את הבעיה וההחלטה  הגיעה "לאמץ ילד"!!!

בתור אזרחית תמימה שמעולם לא "נגעה" בנושא החלה לברר אפשרויות ודרכים כיצד לאמץ ילד או ילדה והיא לא ידעה בפני איזו מערכת היא ניצבת. שלחו אותה ממשרד למשרד, עיקמו פנים כשסיפרה שהיא אלמנה, התנו תנאים וזה היה מעייף ומתיש. באחד הארועים שהייתה דרך מקום עבודתה מישהו סיפר על ילד ברזילאי שאימץ וכיצד זה שינה את חייו והיא "נדלקה", לאחר בירור כל הפרטים טסה לריו.

בהגיעה לריו ולאחר שהתמקמה בבית מלון נסעה לבית היתומים שבו אמורה להתבצע ה"עיסקה". מנהל בית היתומים רופא יהודי קיבל את פניה בשמחה וסיפר לה שהתינוק המיועד עומד להיוולד בעוד מספר ימים והציע לה סיור בבית היתומים, רותי הלכה לראות כשכולה בהתרגשות אחרת ממה שחוותה אי פעם, ראתה ילדים בעריסות,ילדים במיטות, המון ילדים, היא קבלה סחרחורת, לשאלתה על דלת שהייתה סוגה למחצה הסביר לה הרופא שיש שם תינוק אבל "זה חסר תקנה, מאז שנולד אין מי שיוציא אותו מהמיטה והוא מלא פצעי לחץ".

ליבה של רותי נצבט והיא שאלה "תגיד, האם עד שהאם שתלד את התינוק שלי אוכל לנסות לטפל בילד מהחדר?"

הרופא הביט בה כלא מאמין ונתן את הסכמתו, רותי נכנסה לחדר וראתה תינוק מוזנח, מלא פצעי לחץ שוכב כפסל במיטה הרימה אותו בזרועותיה והלכה בחזרה לבית המלון.

ברגע שהגיעה שלחה חדרנית לרכוש עבורה בבית המרקחת הקרוב תרופות ומזון לתינוקות ואת כל הציוד הנדרש, הפשיטה את התינוק מהבגדים המלוכלכים שלבש, הכינה את האמבטיה והרימה אותו בזרועותיה. ברגע שבשרו נגע בבשרה היא ידעה "את התינוק הזה איני מחזירה לבית היתומים שימות", היא רחצה אותו בעדינות וברוך בעודה שרה לו שירי ילדים שזכרה מילדותה, מרחה לו את הפצעים והלבישה אותו בבגדים נקיים ולבנים. היא חששה לספר למנהל בית היתומים על החלטתה כי חששה שיבקש ממנה עוד 15000 דולר עבור התינוק.

עברו שבועיים ורותי בילתה עם התינוק כשאהבתה אליו התעצמה מיום ליום והיא נקשרה אליו כמו שלא נקשרה מעולם לאדם כלשהוא. הידיעה על הולדת התינוק המוזמן הגיעה ביום בהיר אחד ורותי הלכה לבית החולים עם ביגוד מתאים וכל הניירת לפגוש את מי שיהיה הילד שלה, כשהגיעה לבית החולים התברר לה שזו בת, רותי שמחה עד מאוד חתמה על כל הניירת ולקחה את התינוקת חזרה לבית המלון.

בפחות משלושה שבועות מצאה את עצמה אחראית לגורלם של שני ילדים רכים וקטנים ולא היה בה שבריר של חרטה והיא חזרה לארץ. אחרי 18 שנה כשעמדה עם עוד מאות הורים בטקס סיום טירונות ובהיטה בגאווה בערן הגבוה מלוכסן העיניים,לבוש מדים ועומד בגאווה לשמע ההמנון הלאומי חיוך גדול ניסך על פניה וגאווה הציפה את כל גופה וליבה.

(תמונה: צילום אילוסטרציה)