ננסה היום להכיר את אחת מאותן מידות שמשפיעות באופן מעשי על הפרט ועל הכלל - הכרת הטוב או היפוכו של דבר- כפיות טובה, ובמידה שאתה מתנהג, כך מתנהגים עמך לטוב ולרע.

כדי שנבין במה בדיוק דברים אמורים נביא אולי על קצה המזלג מדגם קטן של תירוצים,  בהם האדם מרגיע את עצמו ומצפנו מלהכיר טובה למי שהטיב עמו:

א.      הוא אמנם עשה לי טובה - אבל שילמתי לו ואולי אפילו  יתר על המידה.

ב.       מה הוא כבר עשה? זה בכלל לא עלה לו במאמץ!

ג.        זאת נקראת טובה?! הרי הוא בקושי הועיל לי במשהו הייתי מסתדר גם בלעדיו.

ד.       "הוא בכלל לא התכוון בטובתי: הוא עשה זאת לעצמו במקרה זה גם הועיל לי".

ה.      כל מה שהוא יעשה בשבילי, לא יוכל להשתוות לטובה שפעם עשיתי עבורו.

אבל - התורה מחנכת אותנו פעם אחר פעם ,להכיר טובה ולא להתחמק בתירוצי סרק. ומי שיתבונן בפרשיות התורה יגלה שנושא הכרת הטוב, מודגש בשפע של מקרים, עד שהוא מקיף כמעט את כל מערכת החיים.

ידוע ששעבוד מצרים מתחיל בכפיות טובה:

"ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". שני פרושים מובאים בחז"ל:

א.      חדש ממש.

ב.       שנתחדשו גזרותיו.

מן הפרוש  השני נראה בבירור, שהייתה כאן כפיות טובה מצד פרעה. שכן היה זה מלך שהכיר את יוסף ואת פועלו למען העם המצרי, ובכל זאת החליט לפתע להרע לבני עמו של יוסף. אבל גם לפי הפרוש הראשון - שהיה זה מלך חדש ממש קשה להתעלם מן השאלה המציקה - האם המלך לא למד את דברי ימיה החדשים של מצרים? האם באמת לא שמע מאומה על אדם בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים. קרוב לוודאי שמבחר התירוצים שהבאנו עמד לרשותו של פרעה, לדוגמא, "הוא בכלל לא התכוון לטובתי!", "הוא עשה זאת לעצמו במקרה זה הועיל גם לי".

יוסף עשה הכל לטובת עצמו! הוא היה הרי אסור בבית האסורים ורצה לצאת לחופשי ולהיות מקורב למלכות. אפשר גם לתרץ בזה, שהעם המצרי גמל כבר טובה מרובה  ליוסף ובני משפחתו - בני ישראל קיבלו חבל ארץ עצמאי - ארץ גושן - לגור בו יחדיו.

אבל זוהי אינה וקיימות הוכחות נוספות לגישה האומרת שאדם צריך להכיר טובה למי שגמלו טוב הבורא מנחה.את משה כיצד לבצע באופן פעיל את מכת הדם ואת מכת הצפרדעים ומנמק המדרש היות ומשה רבנו ניצל באמצעות היאור, לא ראוי להכותו כיוון  שבכך ישתמע  שמשה גומל עם היאור רעה תחת טובה.

נשאל את עצמנו וכי איזה "טובה" עשה היאור למשה, כמה מאמץ "השקיע" היאור בנשיאת התיבה - אותה שאלה נשאלת בקשר לעפר שגם אותו אין משה מכה במכת הכינים, על פי ציווי מפורש של ה' וגם כאן בא לידי ביטוי אותו נימוק: החול "עזר" למשה לטמון את המצרי בחול אחרי שהרגו באשר הציק ליהודי. .ואז נשאל, האם העובדה שאהרון מכה  ולא משה, מיישבת את הבעיה שבהכאת היאור והעפר? הרי בסופו של דבר הם עתידים ללקות, אלא כאן נעוץ העיקר הגדול - התורה מלמדת אותנו שהכרת הטובה אינה מחווה עבור היאור או החול, אלא מחווה בראש  וראשונה עבור האדם שנעשה עבורו הטוב והוא משה רבנו.

וההשפעה היא לא רק לאדם שעשה טוב אלא גם לצאצאיו. הדוגמא לכך היא הצלת בנותיו של יתרו מיד הרועים ע"י משה. יתרו רוצה לגמול חסד עם האיש שהציל את בנותיו ואומר להן קראו לו ויאכל לחם . פעולה, שמן היושר היה ראוי לנקוט בה כתודה על עזרתו של משה לבנותיו ולמרות שהאירוח  זיכה את אתרו בחתן שאין כמוהו וכן בזכות להסתופף בצל השכינה, מסתבר שאין בכל אלה להוות גמול על פרוסת הלחם שנתן למשה.

ובאמת מאות שנים אחר כך, עומד מלך ישראל לתקוף את עמלק ותוכניות הקרב הן בוודאי "סודיות במיוחד" ובכל זאת, מסכן שאול את כלל ישראל וקורא לצאצאי צאצאיו של יתרו לעזוב את מקומם שמא יפגעו במלחמה העומדת לפרוץ והנימוק: ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים למרות שבפועל עשה חסד רק עם משה.