חז"ל מיידעים אותנו באשר למקורן של התפילות, המשוייכות לאבות באומרם: "תפילות - אבות תיקנום". רמז לזמן התפילה שתקן כל אחד מהם, אנו מוצאים באות השניה לשמו של כל אחד משלושת האבות:  אברהם - בוקר, יצחק - צהרים, יעקב - ערב.

רש"י מפרש את המלה "ויפגע", בשם המדרש: "ורבותינו פירשו לשון תפילה". מכאן שבמלה "ויפגע" הכוונה ל"תפילה", ומכיוון שיעקב "פגע" במקום בערב - "כי בא השמש" - משוייכת לו תפילת ערבית. ומוסיף רש"י: "ושינה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל', ללמדך שקפצה לו הארץ".

מתעוררת כאן תמיהה: מה הקשר בין "תפילת ערבית"שתיקן יעקב ל"קפיצת הדרך" שנעשתה לו?

התשובה לתמיהה זו נעוצה במלה "ויצא", בפסוק הפותח את פרשתנו: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"(כ"ח/י'). יציאתו של יעקב למסע מפרך וקשה זה, מעידה על היותו נע ונד מארצו למקום גלות, והוא מבין שגם בגלות עליו להיות מחובר לחינוך שקיבל בבית הוריו, בבחינת: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך"(משלי א'/ח'). בדרכו לחרן אמר יעקב לעצמו: האם אעבור במקום שהיה מקום תפילה לאבותי, ולא אחוש את החוויה הרוחנית שחשו הם במקום הזה?

המדרש מתייחס להתלבטותו של יעקב בעניין זה ונותן הסבר, השונה מן המקובל, ואומר שהר המוריה "נעתק" ממקומו "ובא" אל המקום בו שהה יעקב. כח הרצון והכמיהה העזה של יעקב להיות קשור בהר המוריה - מקום תפילת אבותיו - יצרה תופעה פלאית, של מציאות רחוקה (הר המוריה) שהפכה למציאות קרובה ונוכחת במקום הימצאותו של יעקב. 

מכאן, שבמקום ללכת אל המקום עצמו (אל הר המוריה), יעקב "מביא" את המקום אליו בדמיונו ובחלומו והופכו למציאותי במקום בו שהה, ובהקיצו משנתו בבוקר הוא מרגיש שהחלום הפך למציאות באומרו: "...אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" (כ"ח/טז'). לאור דברים אלה ניתן להבין את דברי רש"י על הביטוי "ויפגע במקום": "ושינה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל', ללמדך שקפצה לו הארץ" - ש"הפגיעה" של יעקב אכן היתה תפילת ערבית שתיקן, שבמהלכה "קפצה לו הארץ" והוא שכב במקום שבו התפלל אברהם  ושם היתה "עקידת יצחק" - הר המוריה.