היום יצאתי מהמשרד ונתבקשתי לנסוע לתת תמיכה במקום מסויים, אני מודה שכבר עבר הרבה זמן מאז שיצא לי לנסוע באחד מימי השבוע בשעות הבוקר המאוחרות.

ישבתי לי מאחורי ההגה, ומשום מה לא מיהרתי, הפעם החלטתי לנסוע בשקט וברגיעה (בדר"כ אני תמיד ממהר) וככה בנסיעתי הרגועה שקעתי בהרהורים.

לפני נסעה משאית עמוסה בעופות שדחוסים בתוך כלובים, ברמה כזו שאין להם יכולת לזוז מ"מ אחד לרפואה, והמחשבות אודותם התחילו להעסיק את מוחי.

פעם כאשר נסעתי עם זוגתי היקרה, וחלפנו על פני משאית שכזו, אמרתי לה בשיא התמימות שזה מזכיר לי סיטואציה דומה ולא נעימה מהעבר הלא רחוק, כמובן שחטפתי מנה הגונה, איך אני יכול להשוות בין אותן קרונות לבין התרנגולות ואני לצדקתי רק טענתי שהסיטואציה בה דוחסים מאות תרנגולות לכלובים מבלי היכולת לזוז כאשר יעד הנסיעה הוא one way ללא דרך חזרה נראה לי דומה, כמובן שלא ניתן להשוות בין בני אדם לעופות אבל בכל זאת.

בכלל אני מודה שתמיד ליבי נחמץ כאשר אני נוסע אחרי רכב שמוביל בע"ח שבדר"כ יעד הנסיעה שלהם הוא לעבר משחטה והמחשבה הזו שמנקרת במוחי על נסיעתם האחרונה והמראות האחרונים להם הם זוכים בנסיעה זו שמשולה בעיניי למסלול בו הולך הנידון למוות מתאו לעבר חדר ההוצאה להורג.

לפני חצי שנה שירתתי במילואים באזור זרעית, במהלך נסיעותיי בג'יפ עברתי על פני עשרות לולים של מטילות, בהן עומדות מאות מטילות בתוך תאים של 40 ס"מ על 40 ס"מ, שלוש בכלוב שכל מטרתן בחיים הוא לעמוד במשך כל היום והלילה ולהטיל ביצים, במשך הלילה האורות בלולים דולקים שחלילה יירדמו אותן תרנגולות וישכחו להטיל את הביצים.

כל פעם שעברתי ע"פ אותם לולים לא יכולתי להירגע מהמראה הזה, ולא התאפקתי והייתי מגיב על הענין הזה, ברור שבדר"כ התגובות הרגילות הן שמדובר בסה"כ בעופות עם מוחות קטנטנים וללא רגש ותחושה, אז אמרו אני אישית לאורך כל המילואים לא נגעתי בביצים וניסיתי לעשות לובי בין חיילי הפלוגה לנושא ביצי החופש, שאמנם יקרות יותר אבל היחס לו זוכות אותן תרנגולות הוא אנושי יותר, לא שיש לי אשליות לגבי הצלחתי בענין אבל גם אם הצלחתי להשפיע על אחוז אחד, גם זה משהו.

אז אני יודע שהואשם כאן בהתיפיפות נפש, ושיש מספיק בעיות דחופות וחשובות יותר ומה בכלל אני מתעסק בענין שולי ופעוט שכזה, אבל הייתי חייב לשחרר את זה, וממש לא אכפת לי אם המניות שלי יירדו בעיני מישהו בגין זה.

רק ביצי חופש.