בצהרי יום חייג הטלפון שבמשרד המבצעים ביחידה  ללשכת אלוף דרום. לבי הלם בחזקה בחזה בדיוק כמו שלא הייתי רוצה שיקרה לי, כשאגיע לרופא לבדיקת דופק. מהצד השני הרימו וקול נשי של חיילת טרייה הכריז, "לשכת אלוף דרום שלום". "את שולי בבקשה ", צרד קולי.

 

"שולי ?." היא ענתה, "רגע רגע, נידמה לי שהיא  עסוקה, חכה רגע...כן, מי רוצה אותה ?"

הבהרתי לה. הצעירה, הנשמעת עסוקה ולחוצה כדרך בטלניות הלשכה "להוכיח ההפך" הפטירה,

"שניה...שניה", ואכן בתום  מחצית הדקה האקדמאית של צפיה דרוכה, נישמע קולה "הרשמי"

מאד של שולי, רחוק בהרבה מהנוסח ששמעתי ביום ההוא בשטח. "כן, מי זה ?" שאלה במן דרך אגב.

"בוזי  מהגמלים" עניתי לה, ומשום מה  לא התפלאתי  כשלא  'נפלה מהכסא' והשיבה לי, "תזכיר         לי ???" "מאירוע השיטפון בנחל גמלים, זוכרת ?" הקשתי על קושיה.  " אהה כן כן  ודאי , מה קורה?" המשיך הסנוביזם לחגוג.  "רגע, אתה לא ברוך ?"  הבנתי כי הגברת החסודה  רוצה לזרוק אותי בשטח ללא מפה  והחלטתי לחתוך חזרה לבסיס היציאה. " או. קיי. " סיימתי עניין, "רק רציתי לומר שהכל בסדר, אני בריא ושלם, סיכמנו הרי שנדבר, אחרי שאצא מסורוקה".  "כן יופי" ענתה סתמית 'יבשה', "אז תהיה בקשר...אוי  אני חייבת לרוץ " אמרה פתאום וניתקה.

  

אם חשתם מה מרגיש חייל טירון, כשהוא ניכנס לשירותים ופתאום מלבישים לו דלי מים קרים על הראש? כך בדיוק הרגשתי  כשהנחתי את הטלפון. תחושה מזופתת. ממש מתאימה לזן שלי. אלה

שכל סנוקרת קטנה בכבוד שלהם, מפילה אותם על הגב.

  

בלילה, עת הייתי שקוע ב"שש בש" סוער עם שלום הקמב"צ ומוישלה המש"ק  בעוד כספי משמש שופט קו, צלצל לפתע הטלפון. בטבעיות בקשתי ממוישלה  שיקח דיווח מהחמ"ל  ומסרתי לו את יומן המבצעים, שהיה מונח על השולחן לידי.  "רוצים אותך " אמר לי אחרי כמה שניות. "עזוב, מי זה ? קח דיווח במקומי " עניתי מוטרד.  " זה לא דיווח זאת איזו בחורה  אני יודע? ג'ולי.. שולי.." כנשוך נחש ניתרתי  מהכסא, מבהיל בתוך כך את שכניי  ודורך בעצמה על רגלו של כספי, ששלח קללה תגובתית. חטפתי את השפופרת מידו של מוישה "כן..כן .." עניתי בהתלהבות.

" הלו בוזי ?" נישמע קולה החם(הפעם) של שולי. "בתקן מלא" השבתי בעגה של סטייליסט. " אני מצטערת על השיחה היום בצהרים" אמרה בטון מתנצל שנישמע כן. "שמע, לא נפל לי האסימון" שיחקה את תפקיד המפוזרת. "  אני מתנצלת, זה .. זה .. לא מתאים לי " גמגמה. נו חשבתי, חייבים לשחק איתה את המשחק  מה שלא יהיה, הלא בסך הכל  אם להודות על האמת, אני מעונין בה, מאד אפילו." לא נורא, הבנתי שהיית לחוצה  ומכל מקום, לא נעלבתי עד עמקי נשמתי, רק עד סף נשמתי, אז הכל בר תיקון" עניתי בהתחכמות עם כשכוש זנב.

  

                                                             ***

  

היא הזמינה אותי להצטרף אליה לגלידה  ב"קפה וויטמן" בעיר, מקום בו נהגו קציני צבא

בכירים  ושועי העיר, להתכנס  בשעות הקטנות של הלילה. על פי בקשתה  נעתי עכשיו במהירות

לעבר לשכת האלוף, משם בקשה שנצא בתום עבודתה. משנכנסתי ללובי במבנה המטה ניתקל

מבטי במראת החזית המוצבת שם, "ראיתי משוגע". חייל שטח עטור שיער ארוך ומדובלל, חולצה מחוץ למכנסיים, כפתור כיס קרוע, כובע אין, נעלי פלדיום מרופטות. הראשון שרואה אותי שם יורה בי בחשד למחבל.

  

  

נכנסתי לשירותים הצמודים וניסיתי "לדפוק הופעה". חולצה לתוך המיכנסיים, קצת ארגון שערות

בעזרת מים, קיפול שרוולים נאות. ל"עצמי אני אומר בעלותי, גם לזאת עוד נצטרך להתרגל"(ציטוט משורר).נעמדתי פעום לב ונרגש מול דלת הלשכה הכבדה, לחצתי ידית  ופסעתי ב'נון שלאנט' פנימה.

"שלום"! קראתי בקול רם דוחה מבוכה. "אני באדי הום?". הראשון שהציץ מבעד לאחת הדלתות

היה ראש הלשכה הממושקף. "את מי אתה רוצה?" שאל בחוסר לבביות צונן. "זה בסדר צחי

הוא אלי"נישמע פתע קולה של שולי מאחורי, אצבע ננעצה בגבי בלווי הלחישה "ידיים למעלה".

הסתובבתי, היא עמדה שם בטווח כפתור מגופי. "מה שלום איש הגמלים " שאלה בקולה החם.

סקרתי אותה מלמעלה למטה. אותן פנים יחודייות, החיוך המגובה במסדר שניים צחורות, חולצה קצרה

חסרת כפתור עליון, המגלה קמרון שד תפוחי  "ניסתר". חצאית מיני הדוקה וסקסית, שבקושי הגנה

על מיכמני האגן, ממנו שלוחות היו מטה  זוג רגליים נהדרות,שזופות וארוכות. 'גזים של סודה', החלו משתוללים בראשי, שגם הסתחרר לא מעט  מ'מהלומת' בושם משכר  אשר ליוותה את המופע. חשתי תהפוכות פתאומיות בעוד כמה חלקים מסויימים בגוף..."היי " הושטתי יד. "היי" השיבה, וטרם היה סיפק בידי ל"מה המצב", השני בהרארכית הדואט, נצמדו שפתיה החושניות  במעין רכות תובענית לשלי, עם עקצוץ לשון במרכזן  לשנייה ממש, אבל מאד משמעותי. כמעט ש'נזלתי' במקום.

  

עתה פסענו בשולי הרחוב  בדרך לקפה "ויטמן". שולי סיפרה וסיפרה על האלוף, על פקידות הלשכה

הנמצאות בינן בתחרות מתמדת, במגמה לרכוש יותר תשומת לב מצד קברניטי המשרד.

כשפסענו בקטעי רחוב אפלים יותר, היו צידי גופנו נפגשים. בתוכי ועם עצמי ניהלתי כל אותה עת

מאבק בנושא, האם להניח עליה יד ולחבקה תוך הליכה. ואולי בכלל אני צריך סתם לתת לה יד

ולפסוע כך יד ביד, יותר בקלילות, יותר בנוחות?  לא העזתי להרים יד. זה היה נידמה לי, כמו לחבק

את 'שכינתו' של האלוף. משום מה חשתי כאילו קוראת שולי את מחשבותי  וצוחקת לעצמה בלב,

תחת השאלה שהציבה לעצמה, "נו? מתי הוא יתפוס אומץ ?" לעזזאל חשבתי, היא הרי אינה ביישנית,

מדוע אינה יוזמת ? לרגע עצרנו, שולי התכופפה לרכוס את הסנדל, עמדתי כמעט צמוד אליה, היא אחזה בידי כתמיכה עת זקפה את גופה, פתאום היתה צמודה אלי. "דאגתי לך נורא שם בשטח בשיטפון" לחשה אלי עם הבושם, פתאום שוב היינו אחוזים בשפתותינו, גופותינו נילפתו זה בזה. השענתי את גווה על גזע רחב של עץ אשל עתיק יומין, הייתה זאת פינה אפלה במיוחד. "תיפח רוחי" חשבתי בליבי, איך היא יודעת לבחור מקום ועיתוי. "איזו ספונטאניות מתוכננת".

הרגעתי את רוחי, והתחלתי ליהנות קצת מהסיטואציה. אצבעותי בחשו את שערות ראשה, מעסות

בכח את הקרקפת. היא את ידיה השחילה לתוך חולצתי, תוך שהיא לשה את גבי  וחורצת בציפורניה

בעדינות פסים ארוכים לאורכו. הינו צמודים זה לזו ארוכות  בעוצמה של דבק מגע. פתע שלחתי כף יד

לתוך חולצתה, מנסה לחפון את שדה.. היא ניתקה ממני מתנשפת, "עד כאן נער, אנחנו הולכים לאכול גלידה לא ? אני עוד לא  בורחת לך"התפנק קולה, תוך שהיא מעניקה לשפתי עוד נשיקה קלה, נוטלת את ידי  ומתחילה לנוע במרץ קדימה. "אך אלוהים אלוהים הרהרתי, תעשה שכל זה יהיה אמיתי".

                                                             

                                                                 ***

  

 היינו בסיור רכוב באיזור סמוע  שבדרום הר חברון, נ"נ (קומנדקר) וג'יפ סיור. שלום הקמב"צ

נהג בג'יפ עם עוד גשש ולוחם. זרביב החובש,  הגשש אבו נאיף ואנוכי, "ניקרנו" בנ"נ  אותו נהג

 איש מילואים ותיק שלנו. הייתי עייף מאמש. את שולי  ליוויתי לחדרה שבאכסניית הנוער, סמוך

לשעה אחת בלילה  ופרדתנו נמשכה עוד כמחצית השעה.

טעם ליל אתמול עוד עמד בפי, וניחוח הבושם האקזוטי של שולי  כאילו לא עזב את אפי. תמונתה

 עם  חצאית המיני והחולצה הזרוקה, לא עזבו את עיני. הייתי בעולם אחר, אבל במציאות

מרגיזה, שהפריעה לי ולחלומותי. שלום עצר באזור בורות יתיר, ושנינו התיישבנו שם מאחורי עץ אורן צעיר, צופים לעבר קבוצת רועים שנעה בתוך  ואדי חליל(נחל חברון). יום יפה סך הכל, מהסוג הזה שכל אחד היה מזמין לעצמו, לו היה יודע  כי הוא יוצא לטיול בטבע.

  

במורד ההר הסלעי  נראו בין שיחים ואבן בני צאן קטנים, מלחכים עשב בשקיקה, כשצלצול

פעמוני האיל מלווה את תנועתם בנעימת מרש ה'כבשים הרועות'. "אין לי כח להתעסק היום עם רועים ושטחים סגורים " הצהיר שלום באזני."אני מציע שנחנה בסככה ליד בית היערן  ו'נרים' שם איזה "מחבת" הגון(תבשיל ארוחת הצהרים). "אני מצביע בעד" תמכתי, ומסביבי נשמעו קולות הסכמה נלהבים לא פחות.

 כשהגענו לסככה  שאלתי משלום את הג'יפ  ודהרתי למעלה, אל בית היערנים של קק"ל, לחפש

טלפון. הייתי חייב ליצור קשר עם שולי. משהו בלתי נישלט דחף אותי לעשות כן.

אחר כך בדרך חשבתי שזה קצת פאתטי. שקלתי לחזור בי, אבל כבר הייתי שם, אז למה לא ?

"פעם אחרונה" הבטחתי לעצמי. חייגתי ללשכה  למספר הטלפון שנתנה לי. "אהלן יפהפייה"

פתחתי כשהרימה את הטלפון. "זאת לא שולי", נישמע קול גבוה מעצבן מהצד השני. "שולי בחדר

האוכל, למסור משהו?" שאלה ביעילות לשכתית. "לא" , עניתי מאוכזב  והורדתי את השפופרת.

  

                                                          ***

  

אחר הצהריים, במשרדי היחידה  סיפר לי חזק'ל, הממונה על תיקיות הבדואים, שצור הוזמן בערב

ל'חפלה' אצל שייח מנצור.  "הוא ביקש שאני אבוא עמו" לחש לי,  "אתה רוצה להצטרף? " שאל מקווה."ומה הוא יגיד אם אבוא?" הקשיתי,"אולי הוא לא רוצה אותי שם ?". "תסמוך עלא חזק'ל"

אמר במבטא עירקי מובהק. "אתה תשב על ידי באוהל, תיראה לאיפה יגיע הבשר הכי טוב והכבדים."

האיש שכאמור היה אחראי תיקיה במשרדי היחידה. נהל רישום אחר כל בדואי בנגב, ירושה מתקופת הממשל הצבאי. מפקדי היחידה ניצלו את המעקב בעיקר לצורך סיוע למשפחות, אך גם כגבוי למשרד הפנים, שעוד לא היה מעורה כדרוש בהוויה הבדואית. תכונתו הבולטת של חזק'ל  הייתה, יכולתו לזכור בעל פה מאות מספרי תעודות זיהוי, שהיו שייכות לראשי הבדואים והשבטים בנגב. תראה לו פרצוף, הוא ידקלם לך מיספר ת.ז. גאון ! האיש דיבר במבטא ערקי ייחודי בצורת התבטאותו  וידע לשלב אותו היטב בעברית שדיבר. סגנון מיוחד שכאילו הוסיף טבלין בקשר שלו עם אנשים.

  

 

היה ברי לי כי אלך לאירוע. זה פתח לי הזדמנות פתאומית להזמין לשם את שולי וסיבה להתקשר אליה.

הרמתי טלפון, שולי ענתה הפעם ללא 'תיווך'. "שלום המפקדת"התחנחנתי, "יש לי עבורך הצעה מפתה  שלא תוכלי לסרב לה הערב"הצבתי אתגר. "אוי.. אתה מופיע בזמן כל כך לא טוב " התלוננה  וכמו תחבה לי מקל קרח לקיבה."אני לא אסיים כאן לפני עשר בלילה  וכל מילה מיותרת בינינו מוסיפה לי עשר דקות. בוא נדבר נאמר בעשר וחצי" הציעה מוטרדת. המשכתי 'לחפור', "את מוכנה לוותר על חפלה בדואית אסלית הערב?". "עשה לי טובה, בעשר וחצי או. קיי? ביי." העניין הזה עם 'חצאי הטריקות' בפנים  ובייחוד מצד אדם שאתה אוהב, פוגע ברגש האישי כמו שיפוד מלובן, ובעיקר באנשים כמוני. זה מזריק עלבון צורב ומתמשך, אתה גם חש בעת ניהול השיחות הלבביות הללו,כאילו כל האוזניים בלשכה יושבות לך על הקו  ומדמה בעיני רוחך  כיצד החיילות הצעירות שם מתגלגלות מצחוק.

  

נשבעתי לעצמי שאני יותר לא מרים טלפונים לגברת הזאת בלשכה. אם היא רוצה אותי, תפחית מיליגרם מכבודה ותחייג אלי. מעולם לא חשתי תחושה כזאת, שהינה תולדה של אהבה על תנאי מצד

'זוגתך.' מאוחר יותר הצטרפתי אל צור כהן לג'יפ ונסענו לאוהל השייח. צור נהג לנהל עימי 'שיחות מודיעין' על הקורה בשטח. הוא גם ידע שבמסגרת עיסוקי זה, אני בקיא היטב ברכילויות החמות והרלוונטיות במגזר הבדואי  ונהג להתעדכן אצלי בשכאלה.

 

החפלה התקיימה לרגל נישואי בן השייח, על כן לא התפלאתי שהשיג הגדול היה מלא מפה לפה ב'סלבריטיז' בני המגזר. שייח מנצור חיבקנו ולחץ בחום את ידנו  עת נכנסנו פנימה, שמעתיו לוחש באזני צור משהו שקשור לגאיד(למפקד..האלוף כמובן). צור משך בכתפיו בנוסח של "איני יודע",

והוביל אותנו למרכז האוהל. העפתי מבט לעבר חזק'ל שנחת לצידי על הכריות הרכות, תוך שהוא שולף

קופסת סיגריות 'רויאל' מכיס חולצתו. "היום לא ניראה לי שקערת הכבוד תגיע אליך" סנטתי בו.

"חכה בתראה" ענה במבטא הייחודי לו והמשיך להעניק אהלן וסאהלן לכל העוברים על פניו.

  

לא רק שקיבלנו את הקערה הכי רזה בשיג, אלא גם  כמעט לפני סוף הארוחה, כאשר הראשונים סיימו כבר לאכול. הסתכלתי בעיני חזק'ל, והוא שניסה כל העת לחמוק ממבטי נילכד בו לבסוף. "זה בגלל החתונה, שכח אותנו" התנחם. אבל הנה עוד זה מדבר, הופיע מאצל הפתח השייח מנצור עצמו, נושא טס גדול עם אורז ונתחי בשר כבש  וניגש ישר אלי. "באז"(כך נהג לקרוא לי), "בתור לוחם אמיץ אתה קצת רזה ולא יזיק לך 'להוסיף קצת בשר' " צחק, והניח את המגש למרשותיי. חזק'ל לא איבד עשתונות, "הנ'י(הנה) בכל זאת לא שקח (שכח)אותנו" אמר בסיפוק.

התרווחנו לאחור עם כוס תה ביד והצתנו לנו סיגריה. חזק'ל לא הרפה, "אתה רואה, קצת סבלנות

בסוף חזק'ל מקבל מה שמגיע לו". "אבל השייח הביא את המגש אלי" אמרתי לו. "אתה חושב שלא עשיתי לו סימן?" שיפר עמדה.

 

משירד קצת הלחץ, האורחים נטשו ברובם והשקט היחסי שב למקום, ביקש אותנו השייח  לעבור

ממקום  מושבנו בשיג הגדול, לאוהל 'חדר הדיונים שלו' הצמוד לצריף מגוריו. הושטתי יד לצור וסייעתי לו במשיכה לקום ממרבץ הכרים הטובעני. התחלנו מתנהלים בכבדות לדיוואן(סלון) הקטן.

 

משנכנסנו, נוכחתי כי הוא ערוך לקליטת כאדר אורחים נוסף. כיבוד עשיר פרוס היה על פני השטיח הגדול. בקבוקי שתייה, כוסות נקיות על מגש, צלוחיות פיצוחים רבות פזורות פה ושם. ניראה כמו 'נגלה ב.' השייח הושיבנו  ויצא בחופזה החוצה, כשבידו פנס לוקס רוחש בקול. אחד הנערים מזג תה מתוק לכוסות הזכוכית. צור נמנם קלות לידי, וחזק'ל ניהל שיחה ערנית עם שני בני השייח בנושא רשיונות מרעה לבני השבט.

   

פתע הוסט כסוי הפתח  ודמותו הגדולה של אלוף הפיקוד שעטה פנימה. בעקבותיו נכנסו ויקו הנהג

ו..אכן, לא אחרת מאשר שולי המזכירה. מבטנו נפגשו  והיא בחיוך ממזרי דילגה בקלילות והתיישבה לצידו של צור כהן. האלוף התרווח במרכז האוהל, שייח מנצור כרע לידו. הבטתי לעברה בתדהמה

מופגנת, והיא כמו 'לא ראתה אותי ממטר'. "נו, איך אתה מתאושש מחווית נחל גמלים ?" זרק אלי האלוף בהפתעה."עסקים כרגיל " השבתי מיד. "עובדים בתקן מלא, בין היתר תודות לך האלוף".

"אל תגזים" צחקק האלוף. "צוות שלם עשה שם במלאכה. אני צודק שולי?" הפנה אליה בקשת

גבוי. 

 

                                                                 ***

  

משהבינה כעבור יום שאינני מתקשר יותר ללשכת האלוף, משהו יצר לה שם מעט מחושי בטן.

היא לא יצרה קשר טלפוני, אבל שלחה מסר עם אחד מקציני היחידה אותו פגשה בחדר האוכל.

"תאמר לו שאשמח אם יגיע לחדרי הערב לקפה של לילה."

לפנות ערב חזרתי מסיור ממונע באזור בירכת צפרייה בנחל צאלים וההודעה העברה אלי. רתחתי בפנים. הייתי מסוגל לבשל תה בקיבה מרב כעס. אני מכיר אותה בדיוק יומיים  נטו חשבתי, בליתי עמה אולי ארבע שעות, והיא כבר רוצה לרשום אותי כנכס רשום בטאבו על שמה  ולעשות בו כטוב בעיניה?.

לא הגבתי למסר, כמובן שגם לא סרתי למשכנה. באותו ערב יצאתי עם כספי, ידידי הבת-ימי חובב הסרטים לקולנוע. מזה זמן מתבשל אצלנו בראש רעיון, להרים פרויקט של סרטי חצות. יצאנו לכן

מפעם לפעם לבחון את השוק. קצת אחרי חצות שבנו למשרדי היחידה. נכנסתי לחמ"ל, על  שולחן

הדיווח, עטופה במדים מינימליים ויחפה ישבה שולי, כאשר כל כח האדם הגברי במקום חוגג סביבה.

 "הנה האיש שלי" קראה בשמחה, וטרם היה סיפק בידי לומר דבר, סכרה את פי בנשיקת בזק אגרסיבית. אכן אמרתי בלבי, מלכת ההפתעות, בלתי צפויה לחלוטין. בלת"מיסטית כלשון הצבא(בלתי מתוכננת). בעצם חשבתי, מה לה למזכירת לשכה ראשית ואישית של האלוף  ולחייל פשוט 'פלח' כמוני אפילו לא קצין. שתחפש לה איזה אלוף מבטיח, בכיר בדרגה, מיליונר מארה"ב, דווקא אני ?  חשתי ממש כמו 'זה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא לא ידע שהוא כזה'. משכתי אותה אל מחוץ לחמ"ל  והתיישבנו על ספסל, תחת עצי האורן שבחצר. בדרך כלל כבישן, הייתי נותן לה את זכות הפתיחה, הפעם עם הכעס, נירמס הנימוס. "מה בעצם את רוצה ממני" רתחתי כדרך החתולים הצעירים. "להיות חברה שלי? לתפוס עלי טרמפ ליעד אחר שאיני יודע עליו? לבלות קצת אחרי שעות העבודה השוחקות בלשכה עם 'חייל מחמד' ? מה בעצם את רוצה?"

  

"נרגעת?" ניסתה לחתוך אותי.  "שולי, או שאת שותקת ושומעת אותי עד הסוף, או שאני עף מפה"

קבעתי נמרצות. רציתי להמשיך בסדרת ההטפות, פתאום שמתי לב שידי מונחת על שדה המטריף,

החסר כל הגנה חזייתית. "אני אוהבת אותך גויילם" לחשה בצרידות לתוך אזני. "אתה רוצה להמשיך בהטפות מוסר, או ליהנות קצת מזמן איכות איתי?" היא סגרה את זרועותיה סביב צווארי  וסכרה את פי

ה'מקשקש' בנשיקה אדירה, מטובלת בלשון ארוכה וממזרית. "בוא איתי לחדר" התחנפנה.

  

                                                                 ***

 

עזבתי שם סמוך להולדת השחר. בחדרה עוד הספקתי להתקלח אחרי ליל אהבה ראשוני ורב מערכתי.

חשתי מסופק ומרוצה עד השמיים, אבל גם הבנתי שאני ניקשר אליה יותר ויותר, ובאיזה שהו מקום

זה עשוי לפגוע משמעותית באורח חיי השגרתי ולהשפיע על יכולותיי וקדומי. בחדר עוד הספקנו

להסכים בינינו, כי במקום טלפונים דו צדדיים משך היום, נקבע פגישות סדורות ערב ערב אצלה בחדר.

מצידה אמרה אפילו, שאבוא לגור עמה שם. לבי אמנם רחב מאושר, אך גם סימן לי דיר בלאק(הזהר!) קטן. בזה הבוקר, לאחר 'ליל הכלולות', יצאתי לפעילות רכובה בת יומיים באזור בקעת קנאים-מצדה. על פי מידע שניבחן זה מספר ימים בפיקוד, מסתובבת חולית מחבלים בת שלושה אנשים

במרחב המדובר, לאחר שהסתננה דרך ים המלח, על גבי סירה מירדן אלינו. קצין המודיעין הפיקודי גרס

כי היא אמורה לחבור אל תא טרור פעיל בחברון המשתייך לפת"ח, ולהוביל משם פיגועים בתוך ישראל.

  

החסימות שהציב צה"ל בגין המידע הצרו כנראה את רגלי המחבלים, והם נאלצו מזה ימים מספר להסתתר בשטח. אותנו רצו 'לשתול' שם כ'מסתערבים', על מנת לנסות ולהתחבר אליהם.

בערב חנינו בנחל יעלים סמוך למפל השפך, מצפון למעלה יאיר. סימפונית הנחירות הרקיעה זה מכבר השמיימה. כדרכי ה'מאחרת לישון' בקשתי לשמור 'ראשונה', יחד עם אחד הגששים שבקיא היה

במסכת אגדות המידבר הבדואיות המסורתיות, אבל גם ידע לספרן בצורה חיה ומאד תיאטרלית.

לגמנו קפה והוא הפליג באגדה. " חמש של שקד כאן חצאית של מאה" הקפיאה אותי לפתע קריאה

 במכשיר הקשר(שולי כמובן). "חצאית?" עניתי המום "מה מביאך למכשיר כ'חום הלילה'?"

"אתה" היא עונה בפשטות, וגורמת לי הסמקה אטומית, וטוב שלילה ואף אחד לא רואה. "כאן הכל תקין " עניתי כמו איזה קיבוצניק מצוי צמוד לרשמיות הנדבר הצבאי, כחושש מאיזה 'אזניים' תורניות של אגף הקשר. "וכאן לא כל כך תקין,כשהכינור שלי לא איתי" התחכמה ברשת. חששתי שיכינו לנו

'סלט חריף מירקות העונה' בגין השיחה החמה הזאת. "לילה טוב חצאית מאה" ניסיתי לסיים.

"לילה טוב לחששה בקול נמוך, מחר במכלאות, אחכה בכיליון עיניים". חיפשתי איזה בור להכנס

לתוכו, זעה קרה עטפה את כל גופי  ורק חיכיתי לקודקוד התורן שיכנס לרשת ויוכיחני על מעשי.

משזה בושש להופיע, חזרתי לאגדות בני המידבר.

  

                                                                 ***

  

ליל חמישי אחד, בתום מפגש יחידה שארגן גודר סגנו החדש של צור, בקשו חיילי מחלקת הסיור

לקיים ערב שירה בציבור. כספי שידע כי אני נוהג לפרוט על גיטרה, וללוות עצמי בשירי ארץ ישראל,

נידב אותי אד הוק. ישבנו איפה בחצי גורן, על גבי כריות שיג רכות במיוחד, במרפסת מבנה תחנת הרכבת התורכית הישנה, ששימש למגורי החיילים.. לפני שהתחלתי לשיר, קפצתי לחדרה של שולי,

ומכיוון שלא היתה שם השארתי לה פתק עם הזמנה לבבית להצטרף לשרים. בתוך שאני מתפתל בנבכי השיר 'יש ערמה של חברה על הדשא"..מופיעה חברתי הנאווה, מתיישבת לצידי ומתחילה לגלגל עיניים השמימה כמוכת שעמום. עד מהרה שלחה גם פיהוק רחב פה לחזית. על מנת לעודדה  הודעתי תוך שירה לקהל הצנוע, כי שולי בעלת קול הזמיר(ואכן היה לה כזה),מתמחה בשירה בסגנון עדות התימנים, והיא תצטרף אלי כקול שני במזמור 'דרור יקרא'.

"התחלת לדבר שטויות" סיננה לעברי,  והעירה לי עצב בראש. בתוך קהל השרים ישבו בין היתר

חברים לנשק, חיילות המשרתות ביחידה, וגם קצינים צעירים.היינו בעיצומו של אירוע שירה ובדוח,

יש אומרים שאפילו וויסקי נמזג שם לכוסיות מעת לפעם, ומצב הרוח היה שם לעילא ולעילא.

שולי הפגינה אנטי. מתאים לאנשים שרוצים את בן זוגם, על בשרו ונשמתו רק לעצמם. כל מתחרה פוטנציאלי  הופך לאויב. התעלמתי מהערת "החצאית של מאה" והמשכתי לשיר על בית הערבה.

פתע קמה העלמה, ובלי הבט אחור נשאה רגליה ופרחה מהמקום.

 

 

בצהרי יום חייג הטלפון שבמשרד המבצעים ביחידה  ללשכת אלוף דרום. לבי הלם בחזקה בחזה

בדיוק כמו שלא הייתי רוצה שיקרה לי, כשאגיע לרופא לבדיקת דופק. מהצד השני הרימו וקול נשי של חיילת טרייה הכריז, "לשכת אלוף דרום שלום". "את שולי בבקשה ", צרד קולי.

"שולי ?." היא ענתה, "רגע רגע, נידמה לי שהיא  עסוקה, חכה רגע...כן, מי רוצה אותה ?"

הבהרתי לה. הצעירה, הנשמעת עסוקה ולחוצה כדרך בטלניות הלשכה "להוכיח ההפך" הפטירה,

"שניה...שניה", ואכן בתום  מחצית הדקה האקדמאית של צפיה דרוכה, נישמע קולה "הרשמי"

מאד של שולי, רחוק בהרבה מהנוסח ששמעתי ביום ההוא בשטח. "כן, מי זה ?" שאלה במן דרך אגב.

"בוזי  מהגמלים" עניתי לה, ומשום מה  לא התפלאתי  כשלא  'נפלה מהכסא' והשיבה לי, "תזכיר         לי ???" "מאירוע השיטפון בנחל גמלים, זוכרת ?" הקשתי על קושיה.  " אהה כן כן  ודאי , מה קורה?" המשיך הסנוביזם לחגוג.  "רגע, אתה לא ברוך ?"  הבנתי כי הגברת החסודה  רוצה לזרוק אותי בשטח ללא מפה  והחלטתי לחתוך חזרה לבסיס היציאה. " או. קיי. " סיימתי עניין, "רק רציתי לומר שהכל בסדר, אני בריא ושלם, סיכמנו הרי שנדבר, אחרי שאצא מסורוקה".  "כן יופי" ענתה סתמית 'יבשה', "אז תהיה בקשר...אוי  אני חייבת לרוץ " אמרה פתאום וניתקה.

  

אם חשתם מה מרגיש חייל טירון, כשהוא ניכנס לשירותים ופתאום מלבישים לו דלי מים קרים על הראש? כך בדיוק הרגשתי  כשהנחתי את הטלפון. תחושה מזופתת. ממש מתאימה לזן שלי. אלה

שכל סנוקרת קטנה בכבוד שלהם, מפילה אותם על הגב.

   

בלילה, עת הייתי שקוע ב"שש בש" סוער עם שלום הקמב"צ ומוישלה המש"ק  בעוד כספי משמש שופט קו, צלצל לפתע הטלפון. בטבעיות בקשתי ממוישלה  שיקח דיווח מהחמ"ל  ומסרתי לו את יומן המבצעים, שהיה מונח על השולחן לידי.  "רוצים אותך " אמר לי אחרי כמה שניות. "עזוב, מי זה ? קח דיווח במקומי " עניתי מוטרד.  " זה לא דיווח זאת איזו בחורה  אני יודע? ג'ולי.. שולי.." כנשוך נחש ניתרתי  מהכסא, מבהיל בתוך כך את שכניי  ודורך בעצמה על רגלו של כספי, ששלח קללה תגובתית. חטפתי את השפופרת מידו של מוישה "כן..כן .." עניתי בהתלהבות.

" הלו בוזי ?" נישמע קולה החם(הפעם) של שולי. "בתקן מלא" השבתי בעגה של סטייליסט. " אני מצטערת על השיחה היום בצהרים" אמרה בטון מתנצל שנישמע כן. "שמע, לא נפל לי האסימון" שיחקה את תפקיד המפוזרת. "  אני מתנצלת, זה .. זה .. לא מתאים לי " גמגמה. נו חשבתי, חייבים לשחק איתה את המשחק  מה שלא יהיה, הלא בסך הכל  אם להודות על האמת, אני מעונין בה, מאד אפילו." לא נורא, הבנתי שהיית לחוצה  ומכל מקום, לא נעלבתי עד עמקי נשמתי, רק עד סף נשמתי, אז הכל בר תיקון" עניתי בהתחכמות עם כשכוש זנב.

  

                                                             ***

 

היא הזמינה אותי להצטרף אליה לגלידה  ב"קפה וויטמן" בעיר, מקום בו נהגו קציני צבא

בכירים  ושועי העיר, להתכנס  בשעות הקטנות של הלילה. על פי בקשתה  נעתי עכשיו במהירות

לעבר לשכת האלוף, משם בקשה שנצא בתום עבודתה. משנכנסתי ללובי במבנה המטה ניתקל

מבטי במראת החזית המוצבת שם, "ראיתי משוגע". חייל שטח עטור שיער ארוך ומדובלל, חולצה מחוץ למכנסיים, כפתור כיס קרוע, כובע אין, נעלי פלדיום מרופטות. הראשון שרואה אותי שם יורה בי בחשד למחבל.

  

נכנסתי לשירותים הצמודים וניסיתי "לדפוק הופעה". חולצה לתוך המיכנסיים, קצת ארגון שערות

בעזרת מים, קיפול שרוולים נאות. ל"עצמי אני אומר בעלותי, גם לזאת עוד נצטרך להתרגל"(ציטוט משורר).נעמדתי פעום לב ונרגש מול דלת הלשכה הכבדה, לחצתי ידית  ופסעתי ב'נון שלאנט' פנימה.

"שלום"! קראתי בקול רם דוחה מבוכה. "אני באדי הום?". הראשון שהציץ מבעד לאחת הדלתות

היה ראש הלשכה הממושקף. "את מי אתה רוצה?" שאל בחוסר לבביות צונן. "זה בסדר צחי

הוא אלי"נישמע פתע קולה של שולי מאחורי, אצבע ננעצה בגבי בלווי הלחישה "ידיים למעלה".

הסתובבתי, היא עמדה שם בטווח כפתור מגופי. "מה שלום איש הגמלים " שאלה בקולה החם.

סקרתי אותה מלמעלה למטה. אותן פנים יחודייות, החיוך המגובה במסדר שניים צחורות, חולצה קצרה

חסרת כפתור עליון, המגלה קמרון שד תפוחי  "ניסתר". חצאית מיני הדוקה וסקסית, שבקושי הגנה

על מיכמני האגן, ממנו שלוחות היו מטה  זוג רגליים נהדרות,שזופות וארוכות. 'גזים של סודה', החלו משתוללים בראשי, שגם הסתחרר לא מעט  מ'מהלומת' בושם משכר  אשר ליוותה את המופע. חשתי תהפוכות פתאומיות בעוד כמה חלקים מסויימים בגוף..."היי " הושטתי יד. "היי" השיבה, וטרם היה סיפק בידי ל"מה המצב", השני בהרארכית הדואט, נצמדו שפתיה החושניות  במעין רכות תובענית לשלי, עם עקצוץ לשון במרכזן  לשנייה ממש, אבל מאד משמעותי. כמעט ש'נזלתי' במקום.

  

עתה פסענו בשולי הרחוב  בדרך לקפה "ויטמן". שולי סיפרה וסיפרה על האלוף, על פקידות הלשכה

הנמצאות בינן בתחרות מתמדת, במגמה לרכוש יותר תשומת לב מצד קברניטי המשרד.

כשפסענו בקטעי רחוב אפלים יותר, היו צידי גופנו נפגשים. בתוכי ועם עצמי ניהלתי כל אותה עת

מאבק בנושא, האם להניח עליה יד ולחבקה תוך הליכה. ואולי בכלל אני צריך סתם לתת לה יד

ולפסוע כך יד ביד, יותר בקלילות, יותר בנוחות?  לא העזתי להרים יד. זה היה נידמה לי, כמו לחבק

את 'שכינתו' של האלוף. משום מה חשתי כאילו קוראת שולי את מחשבותי  וצוחקת לעצמה בלב,

תחת השאלה שהציבה לעצמה, "נו? מתי הוא יתפוס אומץ ?" לעזזאל חשבתי, היא הרי אינה ביישנית,

מדוע אינה יוזמת ? לרגע עצרנו, שולי התכופפה לרכוס את הסנדל, עמדתי כמעט צמוד אליה, היא אחזה בידי כתמיכה עת זקפה את גופה, פתאום היתה צמודה אלי. "דאגתי לך נורא שם בשטח בשיטפון" לחשה אלי עם הבושם, פתאום שוב היינו אחוזים בשפתותינו, גופותינו נילפתו זה בזה. השענתי את גווה על גזע רחב של עץ אשל עתיק יומין, הייתה זאת פינה אפלה במיוחד. "תיפח רוחי" חשבתי בליבי, איך היא יודעת לבחור מקום ועיתוי. "איזו ספונטאניות מתוכננת".

הרגעתי את רוחי, והתחלתי ליהנות קצת מהסיטואציה. אצבעותי בחשו את שערות ראשה, מעסות

בכח את הקרקפת. היא את ידיה השחילה לתוך חולצתי, תוך שהיא לשה את גבי  וחורצת בציפורניה

בעדינות פסים ארוכים לאורכו. הינו צמודים זה לזו ארוכות  בעוצמה של דבק מגע. פתע שלחתי כף יד

לתוך חולצתה, מנסה לחפון את שדה.. היא ניתקה ממני מתנשפת, "עד כאן נער, אנחנו הולכים לאכול גלידה לא ? אני עוד לא  בורחת לך"התפנק קולה, תוך שהיא מעניקה לשפתי עוד נשיקה קלה, נוטלת את ידי  ומתחילה לנוע במרץ קדימה. "אך אלוהים אלוהים הרהרתי, תעשה שכל זה יהיה אמיתי".

                                                             

                                                                 ***

היינו בסיור רכוב באיזור סמוע  שבדרום הר חברון, נ"נ (קומנדקר) וג'יפ סיור. שלום הקמב"צ

נהג בג'יפ עם עוד גשש ולוחם. זרביב החובש,  הגשש אבו נאיף ואנוכי, "ניקרנו" בנ"נ  אותו נהג

 איש מילואים ותיק שלנו. הייתי עייף מאמש. את שולי  ליוויתי לחדרה שבאכסניית הנוער, סמוך

לשעה אחת בלילה  ופרדתנו נמשכה עוד כמחצית השעה.

טעם ליל אתמול עוד עמד בפי, וניחוח הבושם האקזוטי של שולי  כאילו לא עזב את אפי. תמונתה

 עם  חצאית המיני והחולצה הזרוקה, לא עזבו את עיני. הייתי בעולם אחר, אבל במציאות

מרגיזה, שהפריעה לי ולחלומותי. שלום עצר באזור בורות יתיר, ושנינו התיישבנו שם מאחורי עץ אורן צעיר, צופים לעבר קבוצת רועים שנעה בתוך  ואדי חליל(נחל חברון). יום יפה סך הכל, מהסוג הזה שכל אחד היה מזמין לעצמו, לו היה יודע  כי הוא יוצא לטיול בטבע.

  

במורד ההר הסלעי  נראו בין שיחים ואבן בני צאן קטנים, מלחכים עשב בשקיקה, כשצלצול

פעמוני האיל מלווה את תנועתם בנעימת מרש ה'כבשים הרועות'. "אין לי כח להתעסק היום עם רועים ושטחים סגורים " הצהיר שלום באזני."אני מציע שנחנה בסככה ליד בית היערן  ו'נרים' שם איזה "מחבת" הגון(תבשיל ארוחת הצהרים). "אני מצביע בעד" תמכתי, ומסביבי נשמעו קולות הסכמה נלהבים לא פחות.

 כשהגענו לסככה  שאלתי משלום את הג'יפ  ודהרתי למעלה, אל בית היערנים של קק"ל, לחפש

טלפון. הייתי חייב ליצור קשר עם שולי. משהו בלתי נישלט דחף אותי לעשות כן.

אחר כך בדרך חשבתי שזה קצת פאתטי. שקלתי לחזור בי, אבל כבר הייתי שם, אז למה לא ?

"פעם אחרונה" הבטחתי לעצמי. חייגתי ללשכה  למספר הטלפון שנתנה לי. "אהלן יפהפייה"

פתחתי כשהרימה את הטלפון. "זאת לא שולי", נישמע קול גבוה מעצבן מהצד השני. "שולי בחדר

האוכל, למסור משהו?" שאלה ביעילות לשכתית. "לא" , עניתי מאוכזב  והורדתי את השפופרת.

  

                                                          ***   

אחר הצהריים, במשרדי היחידה  סיפר לי חזק'ל, הממונה על תיקיות הבדואים, שצור הוזמן בערב

ל'חפלה' אצל שייח מנצור.  "הוא ביקש שאני אבוא עמו" לחש לי,  "אתה רוצה להצטרף? " שאל מקווה."ומה הוא יגיד אם אבוא?" הקשיתי,"אולי הוא לא רוצה אותי שם ?". "תסמוך עלא חזק'ל"

אמר במבטא עירקי מובהק. "אתה תשב על ידי באוהל, תיראה לאיפה יגיע הבשר הכי טוב והכבדים."

האיש שכאמור היה אחראי תיקיה במשרדי היחידה. נהל רישום אחר כל בדואי בנגב, ירושה מתקופת הממשל הצבאי. מפקדי היחידה ניצלו את המעקב בעיקר לצורך סיוע למשפחות, אך גם כגבוי למשרד הפנים, שעוד לא היה מעורה כדרוש בהוויה הבדואית. תכונתו הבולטת של חזק'ל  הייתה, יכולתו לזכור בעל פה מאות מספרי תעודות זיהוי, שהיו שייכות לראשי הבדואים והשבטים בנגב. תראה לו פרצוף, הוא ידקלם לך מיספר ת.ז. גאון ! האיש דיבר במבטא ערקי ייחודי בצורת התבטאותו  וידע לשלב אותו היטב בעברית שדיבר. סגנון מיוחד שכאילו הוסיף טבלין בקשר שלו עם אנשים.

    

היה ברי לי כי אלך לאירוע. זה פתח לי הזדמנות פתאומית להזמין לשם את שולי וסיבה להתקשר אליה.

הרמתי טלפון, שולי ענתה הפעם ללא 'תיווך'. "שלום המפקדת"התחנחנתי, "יש לי עבורך הצעה מפתה  שלא תוכלי לסרב לה הערב"הצבתי אתגר. "אוי.. אתה מופיע בזמן כל כך לא טוב " התלוננה  וכמו תחבה לי מקל קרח לקיבה."אני לא אסיים כאן לפני עשר בלילה  וכל מילה מיותרת בינינו מוסיפה לי עשר דקות. בוא נדבר נאמר בעשר וחצי" הציעה מוטרדת. המשכתי 'לחפור', "את מוכנה לוותר על חפלה בדואית אסלית הערב?". "עשה לי טובה, בעשר וחצי או. קיי? ביי." העניין הזה עם 'חצאי הטריקות' בפנים  ובייחוד מצד אדם שאתה אוהב, פוגע ברגש האישי כמו שיפוד מלובן, ובעיקר באנשים כמוני. זה מזריק עלבון צורב ומתמשך, אתה גם חש בעת ניהול השיחות הלבביות הללו,כאילו כל האוזניים בלשכה יושבות לך על הקו  ומדמה בעיני רוחך  כיצד החיילות הצעירות שם מתגלגלות מצחוק.

  

נשבעתי לעצמי שאני יותר לא מרים טלפונים לגברת הזאת בלשכה. אם היא רוצה אותי, תפחית מיליגרם מכבודה ותחייג אלי. מעולם לא חשתי תחושה כזאת, שהינה תולדה של אהבה על תנאי מצד

'זוגתך.' מאוחר יותר הצטרפתי אל צור כהן לג'יפ ונסענו לאוהל השייח. צור נהג לנהל עימי 'שיחות מודיעין' על הקורה בשטח. הוא גם ידע שבמסגרת עיסוקי זה, אני בקיא היטב ברכילויות החמות והרלוונטיות במגזר הבדואי  ונהג להתעדכן אצלי בשכאלה.

 

החפלה התקיימה לרגל נישואי בן השייח, על כן לא התפלאתי שהשיג הגדול היה מלא מפה לפה ב'סלבריטיז' בני המגזר. שייח מנצור חיבקנו ולחץ בחום את ידנו  עת נכנסנו פנימה, שמעתיו לוחש באזני צור משהו שקשור לגאיד(למפקד..האלוף כמובן). צור משך בכתפיו בנוסח של "איני יודע",

והוביל אותנו למרכז האוהל. העפתי מבט לעבר חזק'ל שנחת לצידי על הכריות הרכות, תוך שהוא שולף

קופסת סיגריות 'רויאל' מכיס חולצתו. "היום לא ניראה לי שקערת הכבוד תגיע אליך" סנטתי בו.

"חכה בתראה" ענה במבטא הייחודי לו והמשיך להעניק אהלן וסאהלן לכל העוברים על פניו.

  

לא רק שקיבלנו את הקערה הכי רזה בשיג, אלא גם  כמעט לפני סוף הארוחה, כאשר הראשונים סיימו כבר לאכול. הסתכלתי בעיני חזק'ל, והוא שניסה כל העת לחמוק ממבטי נילכד בו לבסוף. "זה בגלל החתונה, שכח אותנו" התנחם. אבל הנה עוד זה מדבר, הופיע מאצל הפתח השייח מנצור עצמו, נושא טס גדול עם אורז ונתחי בשר כבש  וניגש ישר אלי. "באז"(כך נהג לקרוא לי), "בתור לוחם אמיץ אתה קצת רזה ולא יזיק לך 'להוסיף קצת בשר' " צחק, והניח את המגש למרשותיי. חזק'ל לא איבד עשתונות, "הנ'י(הנה) בכל זאת לא שקח (שכח)אותנו" אמר בסיפוק.

התרווחנו לאחור עם כוס תה ביד והצתנו לנו סיגריה. חזק'ל לא הרפה, "אתה רואה, קצת סבלנות

בסוף חזק'ל מקבל מה שמגיע לו". "אבל השייח הביא את המגש אלי" אמרתי לו. "אתה חושב שלא עשיתי לו סימן?" שיפר עמדה.

 

משירד קצת הלחץ, האורחים נטשו ברובם והשקט היחסי שב למקום, ביקש אותנו השייח  לעבור

ממקום  מושבנו בשיג הגדול, לאוהל 'חדר הדיונים שלו' הצמוד לצריף מגוריו. הושטתי יד לצור וסייעתי לו במשיכה לקום ממרבץ הכרים הטובעני. התחלנו מתנהלים בכבדות לדיוואן(סלון) הקטן.

משנכנסנו, נוכחתי כי הוא ערוך לקליטת כאדר אורחים נוסף. כיבוד עשיר פרוס היה על פני השטיח הגדול. בקבוקי שתייה, כוסות נקיות על מגש, צלוחיות פיצוחים רבות פזורות פה ושם. ניראה כמו 'נגלה ב.' השייח הושיבנו  ויצא בחופזה החוצה, כשבידו פנס לוקס רוחש בקול. אחד הנערים מזג תה מתוק לכוסות הזכוכית. צור נמנם קלות לידי, וחזק'ל ניהל שיחה ערנית עם שני בני השייח בנושא רשיונות מרעה לבני השבט.

   

פתע הוסט כסוי הפתח  ודמותו הגדולה של אלוף הפיקוד שעטה פנימה. בעקבותיו נכנסו ויקו הנהג

ו..אכן, לא אחרת מאשר שולי המזכירה. מבטנו נפגשו  והיא בחיוך ממזרי דילגה בקלילות והתיישבה לצידו של צור כהן. האלוף התרווח במרכז האוהל, שייח מנצור כרע לידו. הבטתי לעברה בתדהמה

מופגנת, והיא כמו 'לא ראתה אותי ממטר'. "נו, איך אתה מתאושש מחווית נחל גמלים ?" זרק אלי האלוף בהפתעה."עסקים כרגיל " השבתי מיד. "עובדים בתקן מלא, בין היתר תודות לך האלוף".

"אל תגזים" צחקק האלוף. "צוות שלם עשה שם במלאכה. אני צודק שולי?" הפנה אליה בקשת

גבוי.

  

                                                                 ***

  

משהבינה כעבור יום שאינני מתקשר יותר ללשכת האלוף, משהו יצר לה שם מעט מחושי בטן.

היא לא יצרה קשר טלפוני, אבל שלחה מסר עם אחד מקציני היחידה אותו פגשה בחדר האוכל.

"תאמר לו שאשמח אם יגיע לחדרי הערב לקפה של לילה."

לפנות ערב חזרתי מסיור ממונע באזור בירכת צפרייה בנחל צאלים וההודעה העברה אלי. רתחתי בפנים. הייתי מסוגל לבשל תה בקיבה מרב כעס. אני מכיר אותה בדיוק יומיים  נטו חשבתי, בליתי עמה אולי ארבע שעות, והיא כבר רוצה לרשום אותי כנכס רשום בטאבו על שמה  ולעשות בו כטוב בעיניה?.

לא הגבתי למסר, כמובן שגם לא סרתי למשכנה. באותו ערב יצאתי עם כספי, ידידי הבת-ימי חובב הסרטים לקולנוע. מזה זמן מתבשל אצלנו בראש רעיון, להרים פרויקט של סרטי חצות. יצאנו לכן

מפעם לפעם לבחון את השוק. קצת אחרי חצות שבנו למשרדי היחידה. נכנסתי לחמ"ל, על  שולחן

הדיווח, עטופה במדים מינימליים ויחפה ישבה שולי, כאשר כל כח האדם הגברי במקום חוגג סביבה.

 "הנה האיש שלי" קראה בשמחה, וטרם היה סיפק בידי לומר דבר, סכרה את פי בנשיקת בזק אגרסיבית. אכן אמרתי בלבי, מלכת ההפתעות, בלתי צפויה לחלוטין. בלת"מיסטית כלשון הצבא(בלתי מתוכננת). בעצם חשבתי, מה לה למזכירת לשכה ראשית ואישית של האלוף  ולחייל פשוט 'פלח' כמוני אפילו לא קצין. שתחפש לה איזה אלוף מבטיח, בכיר בדרגה, מיליונר מארה"ב, דווקא אני ?  חשתי ממש כמו 'זה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא לא ידע שהוא כזה'. משכתי אותה אל מחוץ לחמ"ל  והתיישבנו על ספסל, תחת עצי האורן שבחצר. בדרך כלל כבישן, הייתי נותן לה את זכות הפתיחה, הפעם עם הכעס, נירמס הנימוס. "מה בעצם את רוצה ממני" רתחתי כדרך החתולים הצעירים. "להיות חברה שלי? לתפוס עלי טרמפ ליעד אחר שאיני יודע עליו? לבלות קצת אחרי שעות העבודה השוחקות בלשכה עם 'חייל מחמד' ? מה בעצם את רוצה?"

  

"נרגעת?" ניסתה לחתוך אותי.  "שולי, או שאת שותקת ושומעת אותי עד הסוף, או שאני עף מפה"

קבעתי נמרצות. רציתי להמשיך בסדרת ההטפות, פתאום שמתי לב שידי מונחת על שדה המטריף,

החסר כל הגנה חזייתית. "אני אוהבת אותך גויילם" לחשה בצרידות לתוך אזני. "אתה רוצה להמשיך בהטפות מוסר, או ליהנות קצת מזמן איכות איתי?" היא סגרה את זרועותיה סביב צווארי  וסכרה את פי

ה'מקשקש' בנשיקה אדירה, מטובלת בלשון ארוכה וממזרית. "בוא איתי לחדר" התחנפנה.

  

                                                                 ***

עזבתי שם סמוך להולדת השחר. בחדרה עוד הספקתי להתקלח אחרי ליל אהבה ראשוני ורב מערכתי.

חשתי מסופק ומרוצה עד השמיים, אבל גם הבנתי שאני ניקשר אליה יותר ויותר, ובאיזה שהו מקום

זה עשוי לפגוע משמעותית באורח חיי השגרתי ולהשפיע על יכולותיי וקדומי. בחדר עוד הספקנו

להסכים בינינו, כי במקום טלפונים דו צדדיים משך היום, נקבע פגישות סדורות ערב ערב אצלה בחדר.

מצידה אמרה אפילו, שאבוא לגור עמה שם. לבי אמנם רחב מאושר, אך גם סימן לי דיר בלאק(הזהר!) קטן. בזה הבוקר, לאחר 'ליל הכלולות', יצאתי לפעילות רכובה בת יומיים באזור בקעת קנאים-מצדה. על פי מידע שניבחן זה מספר ימים בפיקוד, מסתובבת חולית מחבלים בת שלושה אנשים

במרחב המדובר, לאחר שהסתננה דרך ים המלח, על גבי סירה מירדן אלינו. קצין המודיעין הפיקודי גרס

כי היא אמורה לחבור אל תא טרור פעיל בחברון המשתייך לפת"ח, ולהוביל משם פיגועים בתוך ישראל.

  

החסימות שהציב צה"ל בגין המידע הצרו כנראה את רגלי המחבלים, והם נאלצו מזה ימים מספר להסתתר בשטח. אותנו רצו 'לשתול' שם כ'מסתערבים', על מנת לנסות ולהתחבר אליהם.

בערב חנינו בנחל יעלים סמוך למפל השפך, מצפון למעלה יאיר. סימפונית הנחירות הרקיעה זה מכבר השמיימה. כדרכי ה'מאחרת לישון' בקשתי לשמור 'ראשונה', יחד עם אחד הגששים שבקיא היה

במסכת אגדות המידבר הבדואיות המסורתיות, אבל גם ידע לספרן בצורה חיה ומאד תיאטרלית.

לגמנו קפה והוא הפליג באגדה. " חמש של שקד כאן חצאית של מאה" הקפיאה אותי לפתע קריאה

 במכשיר הקשר(שולי כמובן). "חצאית?" עניתי המום "מה מביאך למכשיר כ'חום הלילה'?"

"אתה" היא עונה בפשטות, וגורמת לי הסמקה אטומית, וטוב שלילה ואף אחד לא רואה. "כאן הכל תקין " עניתי כמו איזה קיבוצניק מצוי צמוד לרשמיות הנדבר הצבאי, כחושש מאיזה 'אזניים' תורניות של אגף הקשר. "וכאן לא כל כך תקין,כשהכינור שלי לא איתי" התחכמה ברשת. חששתי שיכינו לנו

'סלט חריף מירקות העונה' בגין השיחה החמה הזאת. "לילה טוב חצאית מאה" ניסיתי לסיים.

"לילה טוב לחששה בקול נמוך, מחר במכלאות, אחכה בכיליון עיניים". חיפשתי איזה בור להכנס

לתוכו, זעה קרה עטפה את כל גופי  ורק חיכיתי לקודקוד התורן שיכנס לרשת ויוכיחני על מעשי.

משזה בושש להופיע, חזרתי לאגדות בני המידבר.

  

                                                                 ***

  

ליל חמישי אחד, בתום מפגש יחידה שארגן גודר סגנו החדש של צור, בקשו חיילי מחלקת הסיור

לקיים ערב שירה בציבור. כספי שידע כי אני נוהג לפרוט על גיטרה, וללוות עצמי בשירי ארץ ישראל,

נידב אותי אד הוק. ישבנו איפה בחצי גורן, על גבי כריות שיג רכות במיוחד, במרפסת מבנה תחנת הרכבת התורכית הישנה, ששימש למגורי החיילים.. לפני שהתחלתי לשיר, קפצתי לחדרה של שולי,

ומכיוון שלא היתה שם השארתי לה פתק עם הזמנה לבבית להצטרף לשרים. בתוך שאני מתפתל בנבכי השיר 'יש ערמה של חברה על הדשא"..מופיעה חברתי הנאווה, מתיישבת לצידי ומתחילה לגלגל עיניים השמימה כמוכת שעמום. עד מהרה שלחה גם פיהוק רחב פה לחזית. על מנת לעודדה  הודעתי תוך שירה לקהל הצנוע, כי שולי בעלת קול הזמיר(ואכן היה לה כזה),מתמחה בשירה בסגנון עדות התימנים, והיא תצטרף אלי כקול שני במזמור 'דרור יקרא'.

"התחלת לדבר שטויות" סיננה לעברי,  והעירה לי עצב בראש. בתוך קהל השרים ישבו בין היתר

חברים לנשק, חיילות המשרתות ביחידה, וגם קצינים צעירים.היינו בעיצומו של אירוע שירה ובדוח,

יש אומרים שאפילו וויסקי נמזג שם לכוסיות מעת לפעם, ומצב הרוח היה שם לעילא ולעילא.

שולי הפגינה אנטי. מתאים לאנשים שרוצים את בן זוגם, על בשרו ונשמתו רק לעצמם. כל מתחרה פוטנציאלי  הופך לאויב. התעלמתי מהערת "החצאית של מאה" והמשכתי לשיר על בית הערבה.

פתע קמה העלמה, ובלי הבט אחור נשאה רגליה ופרחה מהמקום.