במסכת פסחים נאמר: "3 מטמוניות הטמין יוסף במצריים  בשנות שלטונו". אותן "מטמוניות"  התגלו בתקופות מאוחרות יותר. המטמון הראשון, נפל בידיו של קורח ולכן רב היה עושרו.

המטמון השני, נפל בחלקו של קיסר רומי, אנטונינוס, שהיה בן דורו וחברו הטוב של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. אך עד ימינו אלה, עוד לא התגלה המטמון השלישי והוא עתיד להתגלות לצדיקים, לעתיד לבוא.

לאוצרות שהוטמנו והתגלו ברובם, היה ערך ממוני רב שהיסב עושר רב לבעליהם במובן המטאפיזי. אך ניתן לתת לגילוי האוצרות פרשנות נוספת ועמוקה יותר, הנלמדת מטיב היחסים שהתקיימו בין יוסף לאחיו.

על ידי ויתור ומחילה לאחיו, מנחיל ומשריש יוסף לדורי דורות את "אוצר הוותרנות ואי הנקמה", באמרו להם: "אל תרגזו בדרך, אתם חשבתם עליי לרעה, אך הקב"ה חשבה לטובה".

במקביל "לאוצר הוותרנות" של יוסף, צצה ועולה בדורות מאוחרים יותר מידת הפלגנות והנקמנות אשר מייסדים  קורח, דתן ואבירם, המסיתים את העם נגד משה ואהרון, באומרם "כי תשתרר עלינו גם תשתרר". זאת, בניגוד גמור להתנהגותו של יוסף.

ליוסף ישנו אוצר רוחני שני, הנקרא "אוצר הענווה והביטול העצמי". ניתן לזהות את מידת הענווה אצל יוסף בכך שגם בעת שעלה לגדולה ושלט בכל ארץ מצרים, הייתה שגורה בפיו האמרה: "את האלוקים אני ירא". זאת אומרת שהגדולה והתהילה לא סנוורו אותו או סחררו את ראשו ולא הורידו אותו מדרך הישר. את התכונה הזו למד אנטונינוס, מלך רומי והבין שגם כאשר אדם נמצא במצב של עושר רב, אל לו לשמור אותו לעצמו או לקדש אותו.

הגמרא, במסכת ע"ז מספרת שכאשר מת אנטונינוס, ספד לו ר' יהודה במילים: "נתפזרה החבילה, כי איש אמת היית במעשים". כלומר, ר' יהודה אמר לאנטונינוס כי הוא למד להתייחס אליו בכבוד הראוי, ומעולם לא הפגין עליו את עליונותו, והוכיח שגם במרום הפסגה, האדם יכול לדבוק במורשת אבותיו ולהישאר ירא שמיים אמיתי, כמו יוסף.

המטמון השלישי, שיתגלה בעתיד יהיה בבחינת "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו אל". זאת אומרת, כמו שנתגלה אצל יוסף, שמאשפתות עלה לגדולה ונשאר נאמן לדרכו, וכל מה שחלם התרחש במציאות, כך יבוא יום ו"מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים". הבטחה נוספת היא ש"לא ישא גוי אל גוי חרב, ונאספו גויים רבים".

ונתפלל שנזכה במהרה בימינו למיצוי ההבטחה האלוקית: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". אמן.