מזה שנים רבות אני מנוי על העיתון "הארץ". אינני בולע אותו מתחילתו עד סופו ויש מדורים שאני מדלג עליהם לחלוטין - לכל אחד העדפות שונות - אבל לדעתי, זהו עיתון בעל רמה. אני נהנה לקרוא את ה'הערות על המצב' של יואל מרקוס, מאמרים על סבלם של אלה הנתונים למרותנו מאת גדעון לוי, דיווחים מהשטח המוסתר מעינו של האזרח מן השורה מאת עמירה הס, ביקורות תרבותיות של מיכאל הנדלזלץ, לפני שאני הולך לראות סרט, אני מעיין בדעתו של אורי קליין  ויסלחו הרבים האחרים שלא הזכרתים כאן. המדור הכלכלי של הארץ, 'the marker' הוא לדעת רבים מן המעולים ביותר בארץ. מדור אחר האהוב עליי הוא 'קפיטן אינטרנט'.

תפקידו של עיתון המכבד את עצמו, לסקר חדשות ואני מעדיף את פרשנותה של מערכת 'הארץ' לגבי מה מהווה ידיעה חדשותית. בדורנו האינטרנטי הוא אינו מסוגל לחדש רבות - מעניין מתי לאחרונה יצאה מהדורה מיוחדת, עם ידיעות שהגיעו למערכת אחר סגירת העיתון? -  אבל הוא יכול לבאר, להעמיק, לספק רקע ופרטים חיוניים לאירועים מרעישים שנודע לנו עליהם כמעט ברגע התהוותם. העיתון נוקט גם עמדה בסוגיות הנמצאות על הפרק, או אם הן אינן על הפרק, מעלה אותן לשם ואם הוא עיתון מסוגו של 'הארץ', פותח את דפיו גם לדעות המנוגדות לעמדת המערכת, מספק מאמרי-רקע, פרשנות ומדורים שונים עבור שני המינים וכל סוגי ההתעניינות והגילים. מסתבר, כי לאחרונה החליטה המערכת גם לבחון את האינטליגנציה של קוראיו.

המדור בו מתפרסמים מבחנים אלה נקרא 'הקריקטורה היומית' ואכן צורתם קריקטוריסטית, אבל אליה וקוץ בה, הקורא יכול לצחוק רק אם התעמק (מאד) והבין את העוקץ. תמיד החשבתי את עצמי לאדם מן הישוב, בעל אינטליגנציה ברמה סבירה, המעודכן בנעשה בארץ ובעולם. מלבד 'הארץ', אני קורא באופן קבוע גם את המגזין "טיים", כשאני בבית, אני תמיד רואה את מהדורת 'מבט', אבל לדאבוני נכשלתי פעמים רבות במבחנים שמערכת 'הארץ' סיפקה לי, קוראה הנאמן. אין זאת אשמתם כמובן. מן הסתם לא עשיתי שיעורי בית, אינני מחובר במידה מספקת אל המציאות בארצנו, או אולי החשבתי את רמת האינטליגנציה שלי לגבוהה יותר מהממוצע הנדרש מקוראי העיתון. מה לעשות? אינני אוהב את 'מעריב' ו'ידיעות'.

אני דווקא חובב קריקטורות ואינני זקוק לפרשנים, כדי שיבארו לי את משמעותן. אני זוכר לטובה את אלו של דוש, שהתפרסמו במעריב ושל זאב שאייר עבור 'הארץ'. את רענן לוריא שזכה לפרסום בינלאומי, לא תמיד אהבתי, אבל אף פעם לא היו לי לגבי משמעות איוריו. גם כיום מתפרסמות קריקטורות חמודות במוסף 'ספרים'. זאת של היום מראה למשל, אם מתוסכלת המביאה לזאטוטיה כמתנה לחג החנוכה כמה ספרים, אבל דעתם של אלה נתונה רק למחשב שלהם.

אני פותח את גיליון היום (17/12) ומדפדף בסקרנות, כדי לראות מהו המבחן שהגישה לי המערכת ונוכח בשמחה, כי הפעם עברתי! לא בציונים גבוהים, אבל קיבלתי ציון 'עובר'. בקריקטורה מתואר גבר מדושן מנחת המרותק לשידורי "האח הגדול" בעוד רעייתו הצופה ב'לונדון את קירשנבאום' תמהה על טעמו, או אולי חוסר טעמו.

הקריקטורה של אתמול לעומת זאת היא בלתי מובנת עבורי, ההדיוט. מיהו האיש המסובב את ידיו במהירות מסחררת ומפיק זרם להארת נורה בודדת ומיהו זה העומד לידו (הוא דומה לג'ומס) ואומר לאלמוני הניצב לידו "נוכל להאיר איתו את כל רמת-גן". מה משמעות הדברים? האם מישהו הצליח לרדת לסוף דעתו של המאייר הנכבד?

הקריקטורה היומית, 16 בדצמבר

מה היה לנו עוד במשך השבוע החולף? שרת החוץ, הגב' לבני, הרואה כותרת ש"דבריה הוצאו מהקשרם" (14/12). לשמחתי, גם במבחן זה זכיתי במרב הנקודות. אולי אני משתפר? אבל לא. ביום שני שעבר, התפרסמה קריקטורה המראה מספר דמויות העוזבות את בית ז'בוטינסקי (האם אני אמור להכיר את כל מתפקדי הליכוד? בואו נראה. הראשון הוא ללא ספק טל ברודי המכדרר, לידו זהו אולי עוזי דיין ומאחור משתרך אסף חפץ) ומתקרבות לבית עשוי מרציפן המזכיר את ביתה של המכשפה מסיפור הילדים הגרמני המפלצתי 'הנזל וגרטל'. על הדלת כתוב 'הבית של פיסטוק', אבל תהרגו אותי אם אני יודע מה משמעותו של שם זה ומי היא הדמות העומדת לידה. אתם יודעים? היו נחמדים והסבירו לי. מערכת הארץ שכתבתי לה והתלוננתי על הקושי שלי ושל אשתי להבין את פשר הקריקטורות, לא השיבה לי. כנראה ולדעתם זב"שי. אולי הם צודקים.

הקריקטורה היומית, 15 בדצמבר

בשבוע החולף היו ההישגים שלי שוב מעורבים. באחת הקריקטורות הבנתי, כי החתול הוא ביבי והעכבר פייגין (3/12), באחרת זיהיתי את פואד ללא השריון (1/12), אבל היו גם קושיות אחדות שהתקשיתי להבינן:

מה הוא הסיפור עם שתי בריכות השחייה והתלמיד הישראלי?

הקריקטורה היומית, 11 בדצמבר

מי הוא האיש שמכתיר במחבת את הגברת האלמונית ומגיש לה מברשת שירותים?

הקריקטורה היומית, 2 בדצמבר

במי בועט החמור ומפיל מידיו את דגלון המשיח?

הקריקטורה היומית, 30 לנובמבר

בראש רשימתי מופיע החידון שמערכת 'הארץ' חדה לנו ב-3 לדצמבר. המקום חברון, הבית הוא בית המריבה, אבל אין לי מושג מיהו האיש בלבוש אסקימוסי המפטיר לאנשי משמר הגבול התמהים "הפעם אין חיבוקים ונשיקות!" לצייר, מר בידרמן, המצטיין באיור - ואינני אומר זאת בסרקזם - אולם אינני מסוגל להתעלות לרמתו, הפתרונות.

יתכן וגם קוראי 'הארץ' אחרים חושבים כמוני. אני מודע לכך, כי אני מסתכן בכך שאני מפרסם כאן את קשיי בהבנת חוש ההומור המיוחד של הקריקטוריסט, כי יאמר מי שיאמר שאין לי חוש הומור. אעמוד בכך. הצעתי למערכת לערוך סקר קטן מאולתר על הנושא, אך כאמור, לא קיבלתי תשובה. פתרונן של החידות שעיתונים אחרים מגישים לקוראיהם, מופיע בדרך כלל כעבור עמודים אחרים, אבל מערכת 'הארץ' אינה מגלה את סודותיה.

אולי היא תגריל פרסים עבור הפותרים נכונה?