פירושים רבים נתנו לחג החנוכה מדוע הוא נקרא בשם "חנוכה"- ובחלקם הם: חנו-כה, חנוכת המזבח, חנוכת בית המקדש ועוד... כל הפירושים יוצאים מנקודת הנחה בסיסית ששורש המילה חנוכה היא מלשון "חינוך" לחנוך דבר חדש כפי שרש"י נותן הסבר בפרשת לך לך על הפסוק "וירק את חניכיו ילידי ביתו" בהכנת אברהם את נעריו למלחמה במלכים. על המילה חניכיו אומר רש"י הוא מלשון כניסת האדם, או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בהם, לכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית- משמעותם היא שאני חונך אדם, או כלי לתפקיד העתידי שלו. כך גם "חינוך" מהווה התחלה לדברים העתידיים לקרות במשך ימי חיו של האדם היהודי, זה מתקשר לכלל ולהלכה בנוגע ל"טומאה שהותרה בציבור" שלא ניתן להקריב קורבנות בבית המקדש כשאדם הוא טמא, או הקורבן עצמו, או הכלים שמשתמשים בהם הם טמאים. האדם הטמא אינו נכנס לבית המקדש  ובכלים לא משתמשים, אך אם המדובר לא באדם בודד, אלא ברוב הציבור, או כל הציבור מותר היה לבצע את העבודה בבית המקדש למרות שהטומאה אחזה בכולם, אנו אומרים את הכלל "איש נדחה ואין ציבור נדחים".

לאור כל הנ"ל מתעוררת תמיהה לגבי חניכת כלי המקדש בזמן החשמונאים ,לשם מה היה צריך הכהן לחפש אחר שמן טהור עד שמצא באופן ניסי פח שמן קטן הרי היו שמנים למכביר במקדש שהיונים טמאו, ואם אנו מסתמכים על הכלל "שטומאה הותרה בציבור", מדוע לא ניתן היה להשתמש באותם שמנים, הרי באותה תקופה הטומאה שררה בכולם?

על כך עונה הגאון ר' שלמה קלוגר שחי לפני כ-100 שנים, שנכון שטומאה הותרה בציבור, אך כל זה נאמר שכבית המקדש עומד על מכונו וכל כלי המקדש ניצבים על תילם ובני ישראל נמצאים באטמוספירה של קדושה וטהרה, ואם קורה שבגלל סיבה כל שהיא רוב הציבור או חלקו נטמאו, הדין הוא "טומאה מותרת בציבור" כל זאת בתנאי שלא נוצר כאן דבר חדש אלא הדבר עומד בהווייתו, אך כאשר רוצים לחנוך דבר חדש על בסיס של טומאה כפי שהיה לאחר ניצחון המכבים, שחנכו את המקדש וכליו מחדש, לאחר ההחרבה של היונים, לא ניתן לחנוך את המקדש בטומאה. אם ניקח בית מגורים ישן  שחל איזה פגם או קלקול באחת הקומות העליונות ניתן לתקן זאת היות  והיסודות של הבית הם איתנים. אך אם חל פגם ביסודות של הבית או אז לא ניתן לתקן. כך גם בחניכת בית המקדש מחדש מדובר היה ביסודות התחלתיים של בית המקדש לאחר ההרס הפיזי והרוחני, אי אפשר היה לבנותו ולתקנו במצב של טומאה אלא בטהרה, לכן הכהן חיפש וחיפש עד שמצא בדרך נס פח טהור קטן שדלק שמונה ימים .

כשאנו חונכים ילד יהודי, חשוב מאוד לשים את הדגש ולבחון מהו המטען הבסיסי אותו הוא מקבל הילד בראשית דרכו, אם הבסיס הוא טהור ואיתן אז גם "יזקין לא יסור ממנה". כוח הטהרה והקדושה תלווה אותו לאורך כל ימי חייו, את התובנה הזאת אנו לומדים משמעון בן שטח שתקן שתי תקנות, האחת ייסד "חדרי למידה" לתינוקות של בית רבן, ותקנה שניה היא: "שטומאה ישנה תישאר בכלי מתכת" .

כלי מתכת שנטמא לא ניתן לעשות בו שימוש בבית המקדש, אך אם אותו כלי נשבר, ואיבד את ייעודו  הטומאה סרה ממנו, אך אם את אותו כלי נתקן ונחזירו לכשירות הטומאה תחזור אליו.

 הקשר בין שתי התקנות של שמעון בן שטח מלמדות אותנו מוסר השכל עמוק בחינוך ילדים. אנו רואים מה רב כוחה של הטומאה שהייתה הבסיס לכלי, ולמרות שבמצב של קלקול פוסקת הטומאה, אך היא חוזרת במלא עוצמתה כשאנו מתקנים את הכלי ורוצים לחנוך אותו מחדש, ומטמאת אותו שוב.

 כשם שניתן כוח לצד שכנגד, כך יש לכוח הטהרה את היכולת האדירה במלא עוצמתה לפעול בעיצוב דמותו של ילד יהודי אשר בחינוך הבסיסי אותו הוא קיבל היה על בסיס טהור וחיובי, שגם אם לאורך הדרך חלים תקלות,מניעות ועיכובים. כוח הטהרה תמשיך לפעפע בו ותחזירו לתלם.                            

כל זה מתקשר עם "חג חנוכה" אשר בבסיסו היה חניכה מחדש של העם היהודי ותורתו, על בסיס טהור שכחו ועוצמתו מלווים את העם היהודי לאורך כל הדורות, למרות כל התלאות והקשיים שבדרך, "עם ישראל חי וקיים" .