"הקשר הנצחי שבין יהודי לתורה"

לרמב"ן (רבי משה בן נחמן) היה תלמיד בשם "אבנר". יום אחד, יצא אבנר במרד נגד רבו הנכבד ונגד שמירת המצוות. פעם, ביום הכיפורים , הוא פגש את הרמב"ן ששאלו מה הביאו למרוד. אבנר ענה ששמע את הרמב"ן אומר פעם, כי כל אחד וכל דבר, כולל כל המצוות, כבר נרמזו בפרשת האזינו. ומכיוון ששיער כי הדבר בלתי אפשרי, הגיע למסקנה כי היהדות כולה, אף היא, אינה אמיתית.

אמר לי הרמב"ן, "אני עדיין מחזיק בדעתי כי מה שאמרתי הנו אמת לאמיתה.

 שאל אותי כל שאלה בעניין זה ואוכיח לך כי כן הוא".

בפליאה גדולה שאל אבנר, "אם הדבר הוא כפי שאתה אומר, הראה לי היכן כתוב שמי בפרשה זו".

הרמב"ן ציטט את הפסוק, "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם" (שפירושו- אמרתי בלבי כי אשים קץ להם: אכרית את זכרם מבני אנוש) ואמר, "כל אות שלישית בארבעת המלים האחרונות שבפסוק, מצטרפת לנוטריקון של השם אבנר, והאות ר' שבמלה הראשונה מייצגת את המלה רב כתואר מקדים.

בלב שבור נוכח אבנר לדעת כי טעות חמורה הייתה בידו, והוא ביקש מן הרמב"ן כי יורה לו דרך לתקן את חטאיו. אמר לו הרמב"ן, הנה, התורה עצמה כבר הורתה לך זאת: "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". בצער רב מנשוא עלה אבנר על סירה ללא מלח או משוט, ונסע לאשר תשאנו הרוח, ולא נודע ממנו מאומה.

מה שמעניין במיוחד בסיפור זה- שהשם אבנר, מרמז על סיפור חייו, כי הוא כולל את האותיות "רב", התואר שזכה לו על כי חזר בתשובה כשביקש מרבו תיקון על ירידתו הרוחנית. ובאמת, אף לפני שחזר בתשובה, כבר נשא באותיות שמו את התואר "רב", על שם העתיד.