"לנתב ולתעל את ההתלהבות"

נאמר על "הנחש" שארסו חם ביותר. הדבר רומז למצב שבו יהודי נעשה כה שקוע ומוטמע בענייני העולם הזה החומרי ומתלהב מחומו, עד שהתלהבותו הרוחנית מתמעטת.

בנוגע "לעקרב", נאמר שארסו קר. זה רומז על מצב שבו הנזק שהוא גורם רב עוד יותר מנזקו של הנחש. כי כשמישהו מתלהב ומתרגש- גם אם זה מעניינים הקשורים עם דברים ארציים- לפחות, יש כאן סימן של חיות. אדם כזה, יש לו סיכוי "לנתב" את התלהבותו לקדושה. אולם, אם האדם הוא קר, אדיש וחסר חמימות והשראה - שהם סימנים של היפך החיים- אזי המצב גרוע בהרבה.

הדבר יכול לשמש ביאור למשנה: "חסידים הראשונים היו... מתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום... ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסוק (יפסיק את תפילתו)" ,(ברכות ה,א ) ובפירוש שם: "אבל עקרב או אפעה שודאי נושכים וממיתים- פוסק (מפסיק)".

כאשר באמצע התפילה נתקף אדם בחשק והתלהבות לעניינים גשמיים (בדומה לחום של ארס הנחש), אסור לו להפסיק את תפילתו. כי מאחר שבידו מצוי הכלי הראוי לצמיחה רוחנית, אין לו אלא ללמוד לנתב אותו לעניינים חיוביים.

מאידך, אם אדם, בשעת התפילה, מוצף בהרגשה של קור וחוסר התלהבות (בדומה לארסו של העקרב), הוא חייב להפסיק את תפילתו, כי הדבר מצביע על כך שעבודות ה' שלו איננה ראויה לחלוטין, והוא חייב למסדה  ולבנותה מחדש.

קישורית לאתר "תורה" : www.torah.in/he