אני רגיל לישון בכל עונות השנה עם חלון פתוח. זה חושף אותי כמובן לכל הרעשים בחוץ, אבל אנו גרים בסביבה שקטה וסף הרעש עולה רק לעתים רחוקות לרמה המדירה שינה מעיניי. מאידך, קיימים קולות-רקע שאני דווקא נהנה לתת להם להיכנס לביתי. בעונת החורף עדיין חשוך בחוץ כשאני משכים בבוקר, אבל באותן העונות, בהן השחר מפציע לפני שעת יקיצתי, אני מתעורר לשירתם של ציפורי שיר, קולות מלבבים בהחלט, הגורמים לי להתחיל את יומי עם חיוך רחב מרוח על שפתיי.

קולות נדירים יותר - לדאבוני- הם אלה שסוף-סוף זכיתי לשמעם השבוע ואף הם גורמים לי נחת רבה (וגם מנעימים את שנתי): תיפופם העז, על הגגון מעל לחלוני, של קיטונות של ממטרים היורדים על ארצנו מארובות השמיים. 

לפני שנרדמתי, הרהרתי במשמעות הרבה המיוחסת בארצנו השחונה למשקע יקר ערך זה, שרק האוויר אותו אנו נושמים עולה עליו בחשיבותו. בשעתו סברו, כי מקור הגשם הן הדמעות שמזילים האלים ובעתות בצורת ממושכת, ניסו השאמאנים לגרום לשמיים לבכות באמצעות קסמים. ביהדות קיימת תפילה מיוחדת להורדת גשם, הנאמרת בשמיני לעצרת, אבל השנה למשל, לרגל עצירת הגשמים, נשאו רב, כומר ואימאם, תפילה משותפת על שפת הכינרת לבוא הגשם.

תופעת עצירת הגשמים במשך הקיץ משותפת לכל הארצות בעלות אקלים סובטרופי, אבל אינני יודע אם גם בשפות אחרות קיימים מושגים כגון היורה, הגשם הראשון בסתיו המבשר את בוא החורף והמלקוש, הגשם האחרון היורד באביב, שמקורם בתנ"ך.

בני ארצנו עוקבים בדאגה אחר מפלס הכינרת. עלייתו במספר סנטימטרים מעניין את רוב הציבור יותר מאשר תנודות שערי המניות בבורסה וירידת המפלס אל עבר 'הקו האדום' האימתני, מעורר חשש אמיתי, אבל אנחנו הרי חיים בארץ מיוחדת במינה. אתה נוסע בכביש ובאמצע השום כלום רואה מאות מכוניות חונות לצדו - בניגוד משווע לחוק. האם קרה משהו? קרה, גם קרה! האירוסים פורחים וכולם מדדים בגבעות בחיפוש אחריהם.  

גשמים, כמו אלה שירדו בימים אלה, מכונים במקומותינו 'גשמי ברכה', אבל במקומות אחרים נחשב הגשם למטרד ואף לקללה.

בארצות 'ממוזגות' יותר, בהם הגשמים יורדים לכל אורך השנה ואינם פוסקים לפרק זמן ממושך כמו אצלנו, איש אינו שמח לבואם. עקרת בית הרוצה לייבש את כביסתה, אדם המתכנן טיול בסוף השבוע, או מתעתד לערוך מסיבה בגינתו, שלא לדבר על החקלאי, שגשם פתאומי בעת הקציר עלול להשחית את יבולו, צופים בדאגה בכל ענן הנראה באופק ותחזית מזג האוויר חשובה עבורם יותר מכמעט כל ידיעה אחרת באמצעי התקשורת.

הלוואי עלינו!

באירופה, בארה"ב מסמל הגשם עצבות. העננים השחורים, השמש המסתירה את פניה לעתים במשך שבועות, האורות בבתים והרחובות המודלקים גם במשך שעות היום, גורמים לדיכאון, במקרים קיצוניים עד כדי הפניית אנשים לטיפול נפשי. באנגלית פירושו של 'יום גשום', הוא יום בו אתה סובל מחסור, נתון בצרות. האמירה 'אתה רטוב לגמרי', כוונתה, אתה מדבר שטויות. אחד מסרטיו הראשונים של אינגמר ברגמן נקרא "ירד גשם על אהבתנו", שמשמעותו, הלך עליה, על אהבתנו. כאשר יורד גשם ובו-זמנית גם השמש זורחת, יפטיר האיכר הגרמני "השטן מכה את אשתו".

בגלל החשיבות המיוחסת בארצות אלה לשינויי מזג האוויר, קיימות גם תצפיות לא כל-כך מדעיות, לפיהן התנהגותם של בעלי החיים מצביעה על בואו הקרוב של גשם. אי-שקט בין בעלי חיים במרעה, ליחוך רעבתני של העשב, פרות המרחרחות את האוויר ומלקלקות את אפיהן, כלבים המתפלשים בחול, עורבים המטיילים על שפת מקור מים, קן נמלים רוחש, זמיר שנאלם דום, הם כולם סימנים לכך שעומד לרדת גשם. למסקנה דומה ניתן להגיע גם מהתנהגותם של האנשים. כאשר הם  מדוכאים, עצבניים, סובלים ממחושי ראש, מרבים לפהק, מרגישים ליאות וכל רצונם לישון, עיניהם כמו יוצאים מחוריהן, מרגישים כאבי פרקים, אלה הם סימנים ברורים, כי עומדת להתרגש סערה.    

בארצות טרופיות, הופכים גשמי הזעף ההרסניים לקללה. לסופות - בתחפושות שונות כמו, טייפון, הוריקן, או ציקלון - המלוות ברוחות בעלות עוצמה רבה, כמעט תמיד תוצאות קטסטרופליות, בהם שני המקרים הנדירים של נפילת עצים על מכוניות, שאירעו השנה בארץ, מוכפלים מאות ואולי אלפי מונים. בתים, מכוניות, אוניות מועפים למרחק רב, שטחים נרחבים מוצפים. ההוריקן 'קתרינה' זכה לפרסום עולמי בגלל הנזק הרב שהסב לאזור ניו-אורלינס, אבל אחיו ואחיותיו הפחות מפורסמים חוזרים בכל עונה לאזורים המקיפים את האוקיאנוס האטלנטי, השקט וההודי.

(קוריוז מעניין. מטעמי נוחיות מאנישים את הסופות ומכנים אותן בשמות של אנשים, אבל עד 1979 היו אלה שמות של נשים בלבד. עד אז איש לא התקומם כשהקריין החדשות הכריז "באזור פלורידה הרסה 'מריה' מבנים רבים וגרמה נזק לתשתיות". באותה שנה התעוררו ארגוני הנשים וכדי לרצותם, הוחלט לתת להוריקנים שמות גברים ונשים לסירוגין).  

מי לא ראה ביומן החדשות בטלוויזיה קטעים על רחובות מוצפים בבנגלדש, על אנשים בהודו הנאחזים בענפי עצים, או מחכים על גגות בתיהם לכוחות ההצלה? סופרים רבים הושפעו ממראות הממטרים העזים, שכלל אינם דומים לאלה המוכרים להם בארצותיהם, היורדים בארצות אלה.

בסיפורו של סומרסט מוהם "גשם", שגם הוסרט, משמש הגשם דימוי לעריצות והייסורים הבלתי פוסקים שהגיבורה סובלת מהם. מוהם כותב: "הגשם היה חסר רחמים ונורא בדרך כלשהי. הרגשת בו את הזדון של כוחות הטבע הפרימיטיביים. הוא לא ירד, הוא זרם. זה היה כמו מבול היורד מהשמיים ונוקש בגג הפח הגלי בכוח התמדה משגע. נדמה היה, כי הוא אחוז זעם משלו ולעתים הרגשת שתיאלץ לצרוח אם הוא לא ייפסק. ואז פתאום הרגשת חסר אונים, כאילו עצמותיך נהיו רכים והרגשת אומלל וחסר כל תקווה."  

פעם נסעתי עם משפחתי לשבדיה. בעיצומו של קיץ לוהט, מזג האוויר ששרר שם היה דומה לזה שאנו מתנסים בו בחורף גשום במיוחד בארץ, אבל עבור הילדים המקומיים זה עדיין נחשב לקיץ. המסכנים פשוט לא מכירים קיץ מסוג אחר. בעוד ילדיי קפאו מקור והצטנפו במעילי-רוח, צעיפים וכובעים, זאטוטים בלונדיניים אלה לבושי מכנסיים קצרים וסנדלים, ארבו מתחת לגגות מזדמנים להפסקות הקצרות בגשם השוטף. ברגע שהגשם פסק במקצת, הם זינקו החוצה ועשו מה שכל ילד עושה, השתוללו, קיפצו, רצו סחור-סחור, בעטו בכדור. רק אז תפסתי כמה שהתברכנו בכך שאנו חיים בארץ שהשמש מחייכת בה אלינו המאושרים ברוב ימות השנה.

כאן הבנתי לאשורו גם את משמעותו של שיר הילדים האנגלי הידוע המתחיל בתחינה 'גשם, גשם, הסתלק, חזור ביום אחר'.