רבים עסקו בדמותו הפלאית-אגדית של יוסף הצדיק, איש מיוחד ויוצא-דופן בדורו ובדורות הבאים אחריו ובכל משך ההיסטוריה של עם ישראל.

לא היה עוד יהודי ששלט ומלך על העולם כולו כיוסף שהיה 'משנה למלך' בארץ מצרים, שהייתה מעצמת-על - 'מושלת בכיפה'. ולמרות כוח השלטון והמלוכה, נשאר בטל לה' כעבד בפני אדונו, עד כדי כך שמבין כל דמויות המקרא הוא סמל ה"צדיק". רק הוא - לא אחיו, אביו, זקניו - נקרא על-ידי חז"ל בקביעות "צדיק", משום שהוא היה סמל של אדם כנוע ודבק בנאמנות בהקב"ה, בכל מצב שיהיה.

במאמר שלפנינו נעמוד על דמות הצדיק הגדול לפי ההשקפה המיוחדת של משנת תורת הקבלה והחסידות, כפי שהיא מוארת באור היקרות של תורת ה "חב"ד", על-פי משנתו של הרבי.

הביוגרפיה המקראית

דמותו של יוסף הצדיק, בן הזקונים ותלמידו החביב והאהוב של 'בחיר האבות', יעקב אבינו, תופסת מקום חשוב ומרכזי בחציו השני של ספר בראשית: בארבעת הפרשות האחרונות של ספר בראשית: מפרשת וישב המתחילה ב"אלה תולדות יעקב - יוסף גו", דרך פרשיות מקץ, ויגש ועד לסיום הספר בפרשת ויחי במילים "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו וישם בארון במצרים" - הדמות הדומיננטית היא יוסף. ופסוקי וסיפורי המקרא סובבים את תולדות חייו והמאורעות המיוחדים שאירעו עמו ועם משפחתו.

זאת ועוד: הביוגרפיה המקראית על חיי יוסף הצדיק ארוכה מאוד באופן יחסי, ודומה שאין עוד דמות מקראית אחרת שלהם ביוגרפיה ארוכה כמותו. סיפורו האישי מופיע באריכות יותר מסיפורם האישי של 3 אבות האומה - אברהם יצחק ויעקב, ואפילו יותר מסיפורו האישי של 'רבן של ישראל' - משה רבנו. גם מספר הפעמים ששמו מוזכר במקרא הנו רב באופן יחסי, שמו מוזכר בהקשרים שונים - 172 פעמים.

דברי ימי חייו

יוסף מתואר במקרא כדמות ייחודית בעלת אופי יוצא דופן. את שנות בחרותו לא זכה לבלות בצוותא עם אביו ואחיו הקדושים, עוד בהיותו נער צעיר, בן שבע-עשרה, הוצא בעל כורחו מבית אביו אוהבו ומארצו ומולדתו והורחק למקום זר ומנוכר, ארץ מצרים, "נשבה לבין הגויים", ונמכר שם לעבדות. ברבות הזמן הוא הושלך לבית האסורים, והוא ישב שם שתים עשרה שנה.

למרות שאנשי מצרים היו רעים ומקולקלים - "שטופי זימה", "ערות הארץ", וליוסף היו ניסיונות קשים ומרים, פיתויים וכדומה, הוא התמודד כנגדם בהצלחה ונשאר קדוש וטהור, גאה ביהדותו. גם בהיותו במיצר ושביה בבית האסורים, הוא נשאר יהודי גאה, והוא הצהיר בפני האסירים: איש עברי אנכי! "גנוב גונבתי מארץ העבריים"!

בסופו של דבר התהפך המצב מקצה לקצה, ומעבד שפל ונחות הוא זינק מעלה לתפקיד רם ביותר - מלך בפועל על כל ארץ מצרים, "מושל בכיפה", ו"רק הכסא (פרעה) אגדל ממך". אותו אדם שהיה בתחילה עבד ואסיר זרוק במחשכי בית-האסורים ב'בירא עמיקתא', מקבל לפתע 'הילת עולם', ונעשה מושל ושולט על ארץ מצרים ורכושה העצום.

למרות העוצמה, השלטון והשפע, הוא לא שכח את צור מחצבתו ואת דמות אביו ותורתו, "נראית לו דמות דיוקנו של אביו", והוא המשיך בדרכי אבותיו הקדושים, וזכר את דבריהם ותורתם ובסופו של דבר הוא התאחד עם אביו ואחיו "ולבו שלם עימהם", "וינשק לכל אחיו".

כל כך הרבה תהפוכות, ניסיונות ופיתויים עברו עליו ועמד בכולם, לכן הוא היחיד מכל דמויות המקרא, האבות השבטים, שזכה להיקרא דרך-קבע לדורות על ידי חכמינו ז"ל: "יוסף הצדיק".

השם "יוסף" ניתן לכל האומה

"נעים זמירות ישראל", דוד המלך, מעניק יחס נדיר ליוסף הצדיק: במזמור פ' בתהילים נקראת כלל האומה הישראלית בשם "יוסף" - "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף", ובלשון רש"י: "כל ישראל נקראים על שם יוסף", וכן נאמר בעמוס: "אולי יחנן ה' .. שארית יוסף".

הדברים דרושים הבנה: שם אומה מבטא ומסמל את הגזע והשורש שלה, לדוגמא: "עבריים" - זרעו וצאצאיו של 'עבר'. "שֶמִים" - זרעו וצאצאיו של שם. "בני אברהם", "בני יצחק" "בני יעקב" - צאצאיהם. אך יוסף אינו אבי כל האומה הישראלית, אלא רק ראש שבט אחד מתוך שנים עשר השבטים, ומדוע אפוא נקראת האומה כולה על שמו?

רש"י (על הפסוק) אומר שכיוון שבשנות הרעב הייתה סכנת הכחדה חס-וחלילה ליעקב ומשפחתו, ויוסף הציל אותם ונתן להם מזון וכלכלם ופרנסם, לכן אנו נקראים על שמו ולזכרו, ובלשונו של רש"י: "כל ישראל נקראים על שם יוסף, לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב".

אך לא ברור מה הקשר בין הצלת נפשות לשם? הצלת חיים היא אכן מצווה חשובה לאין-שיעור, אך אין כל הגיון שבגלל הצלת נפשות הניצול יקרא על-שם המציל? לא מצאנו דומה לו בסיפורי הצלה אחרים.

מהות השמות

במדרשי חז"ל ובקבלה מוסבר ששמו של האדם אינו דבר סתמי שניתן באורח מקרי על ידי ההורים, כי-אם קבוע ומוחלט, צירוף אותיות השם הוא 'נוסחת החיים' של בעל-השם, ובמילים פשוטות: שם האדם משקף את טבעו. כדברי התלמוד: "רבי מאיר היה מדייק בשם", ובספר ה"תניא" פירש: "שמו אשר יקראו לו בלשון-הקודש .. הוא חיותו".

[סיבת הדבר נעוצה בכוח-החיים של כל ייצור: הקב"ה יצר את העולם בדיבור (ככתוב: "הוא אמר ויהי"), ואותיות השם של כל ייצור הם ה-'כלי' והצינור שעמו הוא נברא ומתקיים, לכן חייו, אופיו ותכונתו תלויים בשמו].

גם שם של אומה שלימה אינו דבר סתמי, שניתן עקב מאורע בודד שהאומה ניצלה ממות וודאי, אלא הוא דבר מוחלט ומדויק, יש קשר מהותי ותוכני בין השם לאופי האומה כולה.

אם-כן, העובדה שכל עם ישראל נקראים יוסף מלמדת שאופיו ותכונתו של יוסף, קיימת גם בכל האומה הישראלית, ובלשון החסידות: "דרגת ובחינת יוסף ישנה בכל בני-ישראל, ולכן כולם נקראים על שמו, כמו-שכתוב "נוהג כצאן יוסף", כי ענייניו של יוסף שייכים לכל אחד ואחת מישראל".

ויש להבין: א) מהי אותה תכונה של יוסף שישנה בכל ישראל? ב) במה שונה יוסף משאר אחיו השבטים, שרק הוא "ענייניו שייכים לכל ישראל"?

הקבלה בין יוסף לכל העם

רבים העירו על ההקבלה בין 'תולדות חיי יוסף' ל -'תולדות חיי האומה הישראלית':

יוסף הצדיק היה הבן האהוב על אביו: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו", וכתוצאה מאהבה זו הוא זכה ביחס מיוחד ובמתנה מיוחדת: "עשה לו כתונת פסים"; גם כל עם ישראל זוכים ליחס מיוחד מאבינו שבשמים: "אהב ה' את אבותיך, ויבחר בזרעו אחריו", "אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות", וכתוצאה מאהבה זו זכינו במתנה מיוחדת - התורה הקדושה.

יוסף הצדיק התרחק מאביו לשנים ארוכות "נשבה לבין הגויים", נמכר לעבד וישב בבית האסורים; גם עם ישראל הוגלה מארצו לשנים ארוכות ונמכר לעבדים, "הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות", "ישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופין ומטורפים".

לאחר שנות גלות וצער זכה יוסף הצדיק לחיים טובים ומאושרים במנוחה ושלווה, שלטון ומלוכה - 'משנה למלך', כמו שכתוב: "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", וזכה להתאחד עם משפחתו, אביו ואחיו; גם עם ישראל בסופו של דבר יזכה לגאולה שלימה וחיי מנוחה ושלוה, "בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם", ויתקבצו כל בני ישראל יחד לארץ ישראל.

הקבלות אלו מוסיפות ומצביעות על הקשר בין יוסף לכל העם.

תקופת הגלות במצרים

הגלות הנוראית והאיומה של בני-ישראל בארץ מצרים התחילה בירידת יוסף למצרים, והסתיימה לאחר 210 שנה כשמשה רבנו גאל את העם ממצרים.

פרשנים רבים תמהים: איך יתכן שדברי ה' לא קוימו במילואם? הלא ה' גזר על עם ישראל שיהיו עבדים במצרים ארבע מאות שנה, כנאמר לאברהם אבינו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ומדוע הם שוחררו ממצרים לאחר 210 שנה, 190 שנה לפני תום הזמן שקבע ה'?

גם הנאמר בתחילת הכתוב "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" לא קוים, שכן מסופר במדרש שהעבדות והעינוי תחת השלטון העריץ של פרעה במצרים נמשכו רק 86 שנה, ולא 400 שנה?

סיבת הגלות

בקבלה ובחסידות מסבירים את סיבת גזירת העבדות והגלות במצרים, כך:

הכוונה האלוקית ב"ועבדום וענו אותם 400 שנה" לא הייתה לשם נקמה חס-וחלילה בעם ישראל, כי אם לשם שליחות רוחנית חשובה ונעלית - 'תיקון רוחני' הנקרא בשפה הקבלית: 'בירור הניצוצות'.

מבואר בתורת האריז"ל שבתחילה ברא הקב"ה עולם קדמון הקרוי "עולם התהו", אלא שהוא נחרב והתרסק [כדברי המדרש: "הקב"ה היה בורא עולמות - ומחריבן"], כי כשהקב"ה האציל והוריד מכוחו הגדול האין-סופי לברוא את העולם נוצרה מעין 'שבירת הכלים', כי העולם לא יכל לקלוט בתוכו את עוצמת הכוח והאור האלוקי האדיר, לכן הוא התפרק והתרסק ל288- שברים, הנקראים בקבלה 'רפ"ח (=288) ניצוצות'.

לאחר מכן ברא הקב"ה את העולם הזה, ובו כוח רוחני-אלוקי נמוך יותר, לכן הוא מחזיק מעמד ולא 'נשבר'. עולם זה קרוי "עולם התיקון", מפני שבו מתקנים את הניצוצות האלוקיים של עולם התוהו שהתרסק.

זו הסיבה האמיתית לגזירת השהיה במצרים ארבע מאות שנה, כדי להספיק לעשות את התיקון הרוחני הדרוש לניצוצות האלוקיים שנפלו למצרים, שהם רבים מאוד באופן יחסי, 202 במספר.

על-פי דברי הקבלה הללו מחריפה שאלתנו - איך קוצרה תקופת השהיה במצרים, וכיצד הספיקו לסיים את העבודה הרוחנית של תיקון הניצוצות?

אילו הגלות היתה עונש בלבד, היא היתה ניתנת להתקצר כשה' יחליט להפחית מהעונש; אך היות שלגלות תפקיד וייעוד רוחני - אם יקצרו אותה, הייעוד הרוחני לא יושג! האם בסופו של דבר, ישראל לא השלימו את התיקון הרוחני? או שמא הספיקו לסיימו בזריזות, 190 שנה לפני תום המועד שצפה ה'?

פעולת יוסף בגלות

איתא במדרש: "היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה בני בכורי ואני מורידו בביזיון? [לכן מה עשה הקב"ה] משך את בנו לפניו, והוא [יעקב] יורד אחריו".

במשפט קצר וקולע זה מצוי המפתח לגישה הנכונה לתפקידו ההיסטורי האדיר של יוסף הצדיק במצרים: המדרש מגלה שהגלות של יעקב ובניו במצרים הייתה אמורה להתחיל בעבדות קשה ונוראית, ולמעשה גזירה זו לא מומשה בזכות העבדות הקשה שעבד יוסף.

כלומר לירידת יוסף למצרים יש משמעות לא רק לעצמו ולתפקידו האישי, אלא גם לאביו, בירידתו האישית כעבד, הוא 'פטר' את אביו ושאר משפחתו מלרדת למצרים כעבדים. כאלו שאנו אומרים: יוסף מילא גם את תפקיד העבדות שהוטל עליו וגם את זה שהוטל על אביו שאר בני משפחתו ועל כל עם ישראל!

בתורת הקבלה והחסידות מוסיפים ומגלים דבר נוסף על עבודת יוסף במצרים:

גם העובדה שבני ישראל יצאו מוקדם מהגלות היתה בזכות יוסף. יוסף פעל רבות מאוד בעבודה הרוחנית בבירור הניצוצות, כך שבזכותו התקצרה השהיה במצרים ב-190 שנה ומתוכם השעבוד בפועל נמשך רק 86 שנה, כי הוא עצמו בירר ותיקן את מירב הניצוצות האלוקיים!

דברים אלו רמוזים בפסוק: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים", לקיטת הכסף והאוצרות רומזים לליקוט (=זיכוך) הניצוצות האלוקיים [הקרויים בקבלה: 'כסף'] החבויים בדרגת ארץ מצרים. "וילקט יוסף" את מירב כל (202) השברים האלוקיים שנפלו למצרים.

אנו רואים שליוסף הייתה עוצמה רוחנית מדהימה שבתשעים שנה הצליח לעשות את מה שהוטל על כל העם כולו לעשות ב-400 שנה:

הקב"ה קבע לכתחילה שהעבדות והשעבוד במצרים ימשכו 400 שנה, ובסופו של דבר יוסף לבדו, הצליח ב-­93 שנותיו במצריים לפעול גדולות ונצורות בתיקון הניצוצות האלוקיים, עד שכתוצאה מכך התקצרה העבדות והשהייה במצרים במאות שנים. הרי זה ממש כוח אדיר ומדהים של צדיק פלאי זה!

דרגתו הרוחנית

דמותו הגדולה של יוסף מוארת באור יקרות גם בספרי הדרש והמוסר, אך אנו דנים בעיקר בהיבט הקבלי-חסידי על צדיק אלוקי זה.

תיאורי הקבלה והחסידות את דביקותו ועוצם ביטולו של יוסף להקב"ה מדהימים ממש:

'שיא' הדביקות בהקב"ה נקרא בקבלה: "ביטול המרכבה לפני הרוכב", "ביטול בעצם", וזה נאמר על יוסף: "יוסף הוא מרכבה להקב"ה" .. אינו מרגיש את-עצמו כלל וכלל. לא היה בחינת 'יש' כלל מעולם. עומד כאבן דומם ממש לפני המלך". משום כך נקרא יוסף "צדיק עליון", עליון אף ביחס לצדיקים אחרים, שיש בו דרגה רוחנית גבוהה משאר הצדיקים.

יוסף זכה לדבוק בדרגות אלוקיות גבוהות מאוד:

ידוע שקיימת מערכת עולמות עליונים, שיש בהם רמה רוחנית גבוהה מאוד, והם קרובים לכוח האין-סוף האלוקי הרבה יותר מעולמנו הגשמי, העולם העליון ביותר הוא 'עולם האצילות' ותחתיו באים העולמות 'בריאה', 'יצירה' ו'עשיה'. יוסף הצדיק קשור ודבוק בעולם הגבוה - עולם האצילות.

מידותיו מושפעות לישראל

עתה נבין את הקשר המיוחד של יוסף לכל עם ישראל: אין זאת סמל חיצוני בלבד, יש כאן קשר מהותי פנימי, כוחו הרוחני העצום של יוסף, ופעולתו לזירוז גאולת עם ישראל ממצרים קיימים בכוחו בכל יהודי ויהודי, לכן כל העם היהודי נקרא על שמו:

השם יוסף הצדיק ניתן לכל ישראל כי כל יהודי ויהודי יש בו ניצוץ מיוסף הצדיק להקדים ולזרז את הגאולה:

כמו שיוסף לא התייאש ברוחו ולמרות שנפל לגוב האריות של העבדות והטומאה בבית האסורים המצרי ואכן בסופו של דבר ברגע אחד זינק אל הפסגה הנעלית ביותר - משנה למלך ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", כך גם גאולתם של ישראל, אין אנחנו מתייאשים ולו לרגע אחד למרות היותנו במעמקי חושך הגלות האיומה והנוראית, ואנו מאמינים בכל לבנו ונפשנו שברגע אחד ממש - יזכו כל בני ישראל למצב הכי נשגב ונעלה שהיה מאז ומעולם - ביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממ"ש.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: rabayyk@zahav.net.il

                         www.torah.in/he