פרשת ויגש: הרעב בארץ מצרים נכתב על ידי: פרו"פ מאיר בר-אילן מגמת הדברים להלן היא לבחון את הרעב בארץ-מצרים כפי שהוא מתואר בפרשת ויגש, ובמיוחד להתעכב על פסוק אחד ולפרשו. ייעשה ניסיון להסביר את הרקע ההיסטורי-ריאלי של התיאור המקראי ביחס לרעב, וכיצד התמודדו עימו. התורה משבחת את ארץ-ישראל בהשוואה למצרים בתחום החקלאי (דברים יא,י-יא): 'כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא... והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים', וכן (דברים ח,ט): 'ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה'. כלומר, ארץ ישראל שונה ממצרים בכך שהחקלאות שלה ניזונה ממי גשמים, בעוד שמצרים ניזונה ממי נהר (אחד). בנוסף לכך, וגם: כתוצאה מכך, בארץ-ישראל מבוססת המחייה על גידולים במשפחה ובכפר, בעוד שהחקלאות המצרית היתה מבוססת על ערי מסכנות, היינו ערים בהן מרוכזת התבואה, אחר שהיא הועלתה לעיר-המחוז בתור מסים, ושם היתה מאוכסנת מטעם השלטון המרכזי. ברם, השוני בחקלאות בין ארץ-ישראל לבין מצרים אינו פועל רק לטובתה, כי אם גם לרעתה. כאשר יש משבר חקלאי עמוק בארץ-ישראל, ופורץ בה הרעב, הרי שחקלאות מקומית זו אינה מסוגלת להתמודד עם הרעב, והברירה היחידה שנותרה לתושבים היא לרדת מצרימה ולבקש שם מחייה. במצרים יש שלטון ריכוזי המרכז את כל הגרעינים, וכתוצאה מכך ניתן לעבור את תקופת הרעב במצרים, שלא כמו בארץ-ישראל. הרעב בארץ-ישראל הוא תוצאה ישירה של מחסור מתמשך במים (של שנתיים ויותר), כמו גם צרות אחרות הנוחתות על היבולים, כגון ארבה, קימחון, ועוד (כגון השמדת יבול בידי אדם). שילוב של כמה תופעות-טבע חריגות, בסמיכות זמנים, מקנה לחקלאות מימדים של אסון, וחלק מתושבי הארץ יורדים מצרימה, בדיוק כפי שקרה לאברהם בזמנו, וליעקב ובניו בזמנם. לעומת זאת, החקלאות המצרית מבוססת על נהר הנילוס, ובמידה ויש רעב במצרים הרי שהוא נובע ממצב אקלימי שונה לגמרי. הרעב בארץ-ישראל תלוי באקלים הים-תיכוני, ומעקב סטטיסטי אחריו מגלה כי אחת לכמה שנים יש רעב בקנה-מידה קטן, בעוד שאחת לכמה עשרות שנים יש רעב בקנה-מידה גדול. לעומת זאת, החקלאות המצרית תלויה בנילוס, והנילוס ניזון ממערכת-אקלימית הרחוקה אלפי ק"מ משפך הנילוס בים התיכון. המערכת האקלימית המזינה את הנילוס מצויה באוקיינוס ההודי, ובשל גודלו של אוקיינוס זה, הגדול לאין-שיעור בהשוואה לים התיכון, המערכת האקלימית שלו הרבה יותר יציבה, ומספר שנות הרעב במצרים, קטן בהרבה בהשוואה למספר שנות הרעב בארץ-ישראל, ובתנאי שמדובר ברעב הנובע ממחסור במים, ולא כתוצאה מהתפתחות מזיקים (בראשית מא,ג; תהלים עח,מד-מז). מבחינה היסטורית ידועות כמה שנות רעב במצרים, ובכלל זה גם מקרים, אמנם בודדים, של התייבשות הנילוס. לשון אחרת, היעדר גשמים במרכז אפריקה הוליך לייבוש הנילוס, ועם הנילוס קמלה החקלאות במצרים, והרעב כבד בארץ (ישעיה יט,ה-יז). לדוגמה, בשנת 829 לספירה נהר הנילוס קפא, ולא ניתן אלא לנחש את התוצאות ההרסניות של תופעה זו, כמו גם את סיבותיה. כיוצא בכך, בשנת 1815 היתה התפרצות געשית אדירה בהר טמבורה, באיי הודו המזרחית, היום: אינדונזיה, וכתוצאה מכך היתה התקררות גלובלית עד כי שנת 1816 נחשבה ל'שנה ללא-קיץ', כנראה בדומה לשנת 536. התפרצות וולקנית גרמה לכך ששמי האוקיאנוס היו מכוסים אפר במשך כמה חודשים, קרינת השמש קָטנה, הפירות לא הבשילו, המים לא התאדו, וממילא מקורות הנילוס לא קיבלו מים. השוני בין הרעב בארץ-ישראל בימי אברהם, ובימי יצחק, לבין הרעב בימי יעקב הוא זה: בימי אברהם ויצחק נבע הרעב מ'כשל' אקלימי בים התיכון בלבד, בעוד שהרעב בימי יעקב נגרם כתוצאה מהצטברות של שני אסונות-טבע בלתי תלויים זה בזה: 'כשל' אקלימי בים התיכון מזה (תופעה מוכרת), ו'כשל' אקלימי באוקיינוס ההודי מזה (תופעה חריגה ביותר). מדובר, אפוא, באסון-טבע בקנה-מידה עולמי. תושביה של ארץ-ישראל הסתמכו על מי גשמים, ולא היו ערוכים להתמודד עם הרעב, בשל היעדר שלטון ריכוזי בתחום החקלאי, כמו גם בתחום הפוליטי; 31 מלכים בחבל-ארץ כה קטן לפני ייסוד הממלכה (יהושע יב,כד). רק בימי המלך יהושפט, אשר מלך על יהודה בין השנים 867 - 846 לפה"ס, נבנו ערי מסכנות ביהודה (דה"ב יז,יב), ומלמד הדבר רבות על הניהול החקלאי של ארץ-ישראל בשנים שלפני כן. ואולם, התנאים במצרים היו שונים לגמרי. האימפריה המצרית ניזונה מן הנילוס וקמה עליו תוך ריסון מתמיד בן אלפי שנים של הנהר הגדול המספק לתושבי מצרים מקור חיים. בלעדי שלטון ריכוזי המפקח על שטחים רחבים הסמוכים לנהר, אין אפשרות לשרוד במצרים. השלטונות חייבים לדאוג לנהר בשעת גאות כבשעת שפל. כאשר הנהר עולה על גדותיו, לאחר שנה גשומה במיוחד, הוא עלול להציף הרבה אדמות חקלאיות, להרוג אלפי תושבים, יחד עם הבהמות שלהם, ולגרום לא רק להרס של אזור חקלאי, אלא גם להכרית את מקור החקלאות המצרית. לשון אחרת, השלטון הריכוזי במצרים לאורך הנהר (הדומה בכל לשלטון הריכוזי לאורך נהרות אחרים שמהם צמחה ציוויליזציה: הפרת והחידקל, האינדוס - הוא נהר הפישון - והנהר הצהוב בסין), בנה מעצמה אשר לפני שהיא יצאה למלחמה בשכניה היתה לה מלחמת-קיום מתמדת בנהר שהיה לה מקור-חיים: ייצוב שפת הנהר, בניית דייק, בניית סכרים, הקמת מערכת תעלות-השקייה ותעלות-ניקוז, מערכת איגום, וכל הנצרך לפיתוח חקלאות באקלים מדברי. מערכת ריכוזית זו השתמשה בעיר המחוז המרכזית כעיר בה מרוכזת התבואה המובלת אליה, דרך כלל, באמצעות הנהר ותעלות המים, בשל העלויות הגבוהות-יחסית של התובלה היבשתית. במערכת שלטון ריכוזי כמו במצרים איש לא ירים את ידו ואת רגלו ללא רשותו של פרעה או אחד מפקידיו הבכירים, כי כולם עבדים לפרעה, והסיבה לכך היא ברורה. אם כל אחד ידאג רק לעצמו, הנהר יכריע את כולם. השלטון המצרי היה מבוסס על חקלאות בעלת מאפיין ייחודי של נהר אחד, ושליטה בנהר חייבה את הריכוזיות. בלעדי ריכוזיות ניהולית, כאשר יציף הנהר אלפי ק"מ מרובעים, עשויים התושבים באזורים האחרים לחשוב שאין הדבר נוגע אליהם, ולא ינקפו אצבע למען המוכים. ואולם, גם אלו שלא סבלו מההצפות באופן ישיר עשויים למות אם לא ינקטו בפעולות מסוימות, שכן לאחר שיטפון גדול של הנהר, ובמיוחד לאחר חסרון מים, נספים אלפי בני אדם, נהרסת התשתית החקלאית, ואז מתים אנשים ברעב, ובמחלות שהן תוצאת-לוואי של אסון הטבע. ואגב, אסונות-טבע, דרך כלל באים הם יד-ביד, והנביא ירמיהו יכול להעיד על כך. בספר ירמיהו מצוין הרעב בסמוך לדֶבֶר לא פחות מחמש-עשרה פעם!, ותופעה זו מוכרת היטב ממקרים היסטוריים נוספים. אין צורך להרחיב בפירוש המלה 'דֶבֶר', ודי לציין עתה כי מלה זו מייצגת סוגים שונים של מחלות זיהומיות. ברור, על כן, שבתנאי-חיים אלו יעשו פקידי המלך הכל כדי לדאוג לרווחתם של תושבי מצרים, ובכך לדאוג לקיומה של החקלאות במצרים (ולרווחתם שלהם), ובתנאי שכולם עבדים לפרעה. כל אחד מן התושבים מקבל אוכל די מחייתו בחינם (במדבר יא,ה), כי לא רק האנשים שייכים לפרעה, אלא גם האוכל שהם אוכלים, וכך גם האדמה עליה הם יושבים (בראשית מז,יט). בשל כך, במקרה-אסון, יכול פקיד המלך לפנות כפר מסוים ממקומו, ולחייב את כל התושבים בתחום אחריותו להגר למקום אחר בו זקוקים לידיים עובדות, כגון בבניית שפת הנהר על מנת למנוע שיטפונות. התושבים המודעים לטבעו ולעוצמתו של הנהר הגדול יישמעו לפקידי המלך מפני שברור להם כי אם הם לא יעשו כן הם לא יוכלו לשרוד, פשוטו כמשמעו. כאן המקום להבהיר פסוק אחד המתאר את מעשי יוסף במהלך הרעב (בראשית מז,כא): 'ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו'. השאלה הנשאלת מייד היא, מדוע? מדוע העביר יוסף את תושביה של מצרים מקצה הארץ האחד ('גבול' במקרא = שטח-ארץ) לקצה השני? לכאורה, העביר יוסף את התושבים כדי להביע בכך את אדנותו עליהם, בדומה למדיניות הכיבוש האשורית, כפי שזו ניכרת בגלות שהגלה סנחריב את תושבי יהודה, וכפי שהכותים הובאו לארץ-ישראל. לאמור, ההגלייה היתה אמצעי שלטוני להקניית משמעת, ציות לריבון החדש ותלות בו. ואולם, ייחוסו של הסבר מעין זה למעשי יוסף נראה תמוה. הרי הכל מבינים שאם מגלים תושבים מצד אחד של מצרים לצד האחר, בתנאי המדבר והחום המצריים, עשוי למות חלק מהגולים, ולעולם קרובים פליטים למיתה יותר מתושבי-קבע. ואולם, יוסף מתואר כאיש נבון וחכם שסמכותו מהמלך היא להושיע את מצרים, כלומר, לגרום לכך שבסופן של שנות הרעב ייוותרו מקסימום תושבים, היינו שייפוי הכוח המלכותי שהוקנה לו עומד בסתירה למעשה שרירותי של גרוש (שניתן לייחס לו). מסתבר, על כן, שכאשר יוסף העביר את התושבים ממקום למקום הוא עשה לא משיקולים של שרירות-לב, אלא לתועלת האוכלוסייה. לדוגמה, בסין 'המודרנית', כדי להקים סכר חדש (ובכך לשלוט במים, ולהגדיל את שטחי החקלאות), העתיק השלטון ממקומם (לשון אחרת: גירש), יותר מ-2,000,000 תושבים, לרווחת יתר האוכלוסייה. דומה על כן כי גם במצרים העתיקה, כמו סין, מעצמה השוכנת על שפת נהר-ענקים, נייד יוסף את התושבים בשל שיקולים של ממש, ולא כדי להפגין את כוחו. ואולם, בעוד שבסין היה הגירוש מתוכנן, וקרה לאור תכנון של השלטון המרכזי, הרי שבמצרים התפתחו תנאים של שואה לאומית, או אסון אקולוגי המסתיים ברעב, וממילא נוידו התושבים מסיבה אחרת. מסתבר, אפוא, כי ניודם של תושבי מצרים על ידי יוסף נועד להציל את מצרים, וההסבר לכך טמון בהבנת החקלאות המצרית העתיקה, ובנסיבות הרעב ששרר בה. לנילוס יש מחזוריות שנתית של גאות ושפל, ואלפי פקידים עסקו בפיקוח לאורך הנהר על זרימתו השוטפת, על מדידת עומקו, על בנית התעלות היוצאות ממנו, על תחזוקתן, וכדומה. בכל חודש מחודשי השנה (ובמצרים היה נהוג לוח-שנה שמשי בן 365 יום), אמור הנהר להיות בגובה מסוים, גובה 'ממוצע' בהתאם לתאריך בשנה, גובה-מים המשקף חקלאות תקינה ושופעת. ירידה במפלס הנהר, על פי הנורמה המקובלת באותו חודש, היתה הסימן הראשון לסכנה הצפויה בשל היעדר מים. בתחילה היתה ירידת המים טבעית, שכן הנילוס אמור היה לרדת באותה תקופת שנה: בחודשי מאי ויוני. ואולם, הגאות לה חיכו החקלאים באמצע ספטמבר בוששה לבוא, ובשל כך הגידולים לא צמחו. השפל במפלס המים מלווה בהיחלשות הזרם, היווה סימן ראשון לרעב, וכשהוא החל הלכו הצרות ותכפו; התפתחה דינאמיקה של אסון. הסיבה העיקרית להתייבשות הגידולים היא שירידת מפלס המים בנילוס מנעה את זרימת המים בתעלות, ובהיעדר מים - היבולים קמלים. יתרה מזו, מים עומדים, בתנאים טרופיים, הם מקור בטוח למחלות (למשל, מלריה), וכתוצאה מכך יש לבצע מספר פעולות חיוניות. בראש ובראשונה: יש לדאוג לזרימת המים, זרימה אשר יכולה להתבצע רק אם יועמקו תעלות המים. עם ירידת מפלס המים מתחת לגובה מסוים כמות המים כה קטנה עד שמי החיים הופכים להיות מי-מוות. כידוע, הנילוס שימש לא רק כקו-מים לשתייה והשקאה, כי אם גם כקו-ביוב ראשי, והתדלדלות מקורות המים הוליכה לשיעור גבוה יחסית של חיידקים במים כמו גם התפתחות של אצות. לאמור, הרעב היה מלווה במחלות זיהומיות, ובהם כולרה (מחלה האופיינית לשוכנים ליד נהרות גדולים: בסין, בהודו ובפקיסטן, נהר האינדוס), טיפוס ודיזנטריה. אגב, לערך 40% מתושבי מצרים העתיקה סבלו מבילהרציה (טפילים בגוף), בשל שתיית מים מזוהמים. מצרים היא ארץ מדברית, וסופת חול רצינית (מלווה בהזנחה בתחזוק), יכולה בהחלט לגרום לסתימת תעלות מים. בשל כך, כל הפקידים האחראים על תחזוקת הנהר השתמשו בעובדים מגויסים בעבודות כפייה כמקובל במצרים (העתיקה, כמו גם הפתולמאית והרומית). עובדים אלו תחזקו את התעלות, ובתקופת הרעב במצרים, כלומר, בשעת ירידת מפלס הנילוס, נצרך כוח-עבודה נוסף להעמקת התעלות. הרעב, כאמור לעיל, היה מלווה במחלות, בין בשל הניסיון הנואש של התושבים לאכול מאכלים שבדרך כלל אינם ראויים לאכילה, ובין בשל זיהום מקורות המים העומדים. כתוצאה מכך, במהלך הרעב במצרים, כמו במקומות אחרים, לא כולם מתו ברעב באופן ישיר, אלא אדרבא, רבים מתו מתנאי ההיגיינה הנלווים לתנאי הרעב. חללי הרעב (ובהם גם בהמות), גרמו למחסור בכוח-אדם שאמור היה לספק את כוח העבודה לתחזוק התעלות, ולשמירת החקלאות השורדת, בדיוק בשעה שכוח האדם צריך היה לגדול, לצורך העמקת התעלות להצלת מעט היבול שעוד נשאר. מחסור זה בכוח-אדם חייב את השלטון המרכזי להעביר כפרים שלמים ממקום אחד, בו עדיין לא פרצה שואה אקולוגית, למקום בו היה צורך דחוף בכוח-אדם, כתוצאה ממותם של העובדים מחד גיסא, וצרכי החקלאות, היינו: מפעלי המים, מאידך גיסא. זאת, ככל הנראה, הסיבה לכך שיוסף, המשנה למלך מצרים, העביר אלפי אנשים ממקום אחד למשנהו, ובכך הציל את תושבי מצרים מרעב. מצרים החזיקה מעמד בשתי שנות הרעב שלה יותר טוב מאשר ארץ-ישראל מפני שצורת החקלאות הריכוזית שלה ביטאה התמודדות מתמדת עם איתני הטבע, וגם כאשר התנאים החמירו מאד (ולכל הפחות 10% מהאוכלוסייה מתו ברעב), עדיין הצליח השלטון המרכזי, לשמור על שליטה ומניעת כאוס (תופעה אופיינית לאזורי-אסון), ולהוביל את מצרים לשנים של שפע ושגשוג לאחר השנים הקשות. הכל הודות ליוסף, אשר כל אשר עשה - ה' הצליח בידו (בראשית לט,ג; לט,כג), איש אשר רוח אלהים בו (בראשית מא,לח). לקריאה נוספת: בר-אילן, מ', 'על המחלות הקדושות', קורות, טו (תשס"א-תשס"ב), עמ' כ-סב. bowman, alan k., and eugene rogan (eds.), agriculture in egypt: from pharaonic to modern times, oxford - new york: oxford university press, 1999. butzer, karl w., early hydraulic civilization in egypt, chicago and london: the university of chicago press, 1976. forbes, r. j., studies in ancient technology, leiden: e. j. brill, 1955, ii, pp. 22-30. gunn joel d. (ed.), the years without summer: tracing a.d. 536 and its aftermath, oxford: archaeopress, 2000. hort, greta, ‘the plagues of egypt', zaw, 69 (1957), pp. 84-103; 70 (1958), pp. 48-59. stathakopoulos, dionysios ch., famine and pestilence in the late roman and early byzantine empire: a systematic survey of subsistence crises and epidemics, aldershot - burlington, vt: ashgate, 2004. stommel, henry, and e. stommel, 'the year without a summer', scientific american, 240 (1979), pp. 176-186. www.torah.in/he