ההיסטוריה קיצרת זיכרון היא. או אולי רק נדמה כך? כמובן, עתה, כאשר גלגלי המלחמה, ולא עוד מבצע, החלו לנוע שוב, יש צורך בשתיקה כי את הנעשה אין להשיב, רק לקוות לטוב ולמיעוט נפגעים.

אין ספק כי עבר גבול הסובלנות אל המעשים הנפשעים של החמאס, גם רחמנות על תושבי עזה כבר לא רלוונטית, כי אחרי שמונה שנים של משלוחי פרחים על ראשי ישובי וערי עוטף עזה, כנראה כי לא הבינו בצד השני את מחיר המצוקה. ודווקא בגלל כל זאת, היה צריך מלהימנע מלשלוח את חיילנו להיכנס רגלית וקרקעית לשטח הצפעים., העולם כמו רבים מתושבי הארץ, הסכימו עם צורת הפעולה אשר ננקטה עד עתה.

הניסיון של השנים האחרונות, ויהיה זה אצלנו או מסעות הצבא האמריקאי ובנות הברית מול גורמי טרור, מראה כי מלחמת פנים אל פנים זה לא עניין של אומץ או כבוד, זה עולה במחיר יותר גדול מאשר התוצאות אליהן אנו יכולים לצפות. לעומת זאת, המשך הלחימה מהאוויר, המטרת יעדים, ולו גם אזרחיים, ע"י ארטילריה כואבת, הייתה מביאה לתוצאות טובות יותר מאשר ספירת נפגעים בקרב חיילנו.

ועתה, החיילים כבר בתוך קן הצרעות והעם התבקש להאמין למנהיגיו והמוזות לשתוק..

היכולות המוזות לשתוק ?, היכולות אימהות לישון ?, האם תאוות של צמאי דם יגיעו אל סיפוקם? ואיזה דם טוב להם יותר?....

נאחל לכל משפחות החיילים לראות את בניהם חוזרים בשלום ולו  רק קיבלנו איזו תמורה  למלחמה ולא פחות משלום...