פרשת ויחי פותחת בקביעה הבאה (בראשית מז,כח): 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה', וחלקו הראשון של הפסוק אומר דרשני. תמוה הדבר שהכתוב מִסְפָּר כי יעקב חי בארץ מצרים 17 שנה, שהרי לחשבון זה יכול היה הקורא להגיע בעצמו. הרי באותו פרק מסופר שיעקב בא לפני פרעה, ואמר לו כי גילו הוא 130 (שם מז,ט). הואיל וסך כל שנותיו של יעקב הגיע ל 147, לא ניתן אלא לבצע תרגיל פשוט בחשבון, ולהגיע למסקנה שיעקב חי במצרים 17 שנה. אם כך, מה בא כתוב זה ללמדנו?

חז"ל, וכמה מפרשני ימי הביניים בעקבותיהם, ראו כי המִסְפָּר 17 המופיע כאן מופיע גם בשעה שיוסף עזב את אביו (שם לז,ב), והבינו זאת לפי עקרון 'מידה כנגד מידה': כשם שיעקב פרנס את בנו במשך 17 שנותיו הראשונות, כך הבן פרנס את אביו במשך 17 שנותיו האחרונות. לשון אחרת, המספר 'המיותר' מהווה היגד במידת כיבוד הורים. חייב אדם לדאוג לאביו ולאמו בזקנתם כשם שהם דאגו לו בהיותו ילד. אין כאן ציווי על כיבוד הורים במשמעות המלאה של המלה, כי אם רק היגד נסתר של הרעיון.

רעיון זה לא התפרסם כראוי לו, ולעומתו פרסם רש"י רעיון דומה (בעקבות בעל 'סדר עולם').  חז"ל ציינו כי כשם שיעקב נעדר מבית אביו במשך 22 שנה (מִסְפָּר הנגזר מתוך הפסוקים, אך אינו מפורש בתורה), כך יוסף נעדר מבית אביו במשך 22 שנה (מִסְפָּר שאינו מפורש בכתוב, ומחשוב בהתאם לגילאים המוזכרים). לשון אחרת: הרי כאן מידה כנגד מידה, כמִסְפָּר השנים בהם לא כיבד יעקב את אביו כך יוסף לא כיבד את אביו. מִסְפָּר שנים זהה זה הוא מעין החטא ועונשו העשויים מידה כנגד מידה, ובאותו תחום ממש כמו הקודם: כיבוד הורים. הרי כאן היגד סמוי, בדומה לכתוב הקודם: מי שאינו מכבד את הוריו ידע שצפוי לו גורל דומה, בבחינת: 'מעשה אבות סימן לבנים', מה האב לא כיבד את אביו - אף הבן כן.

כללו של דבר, המִסְפָּר המופיע בטקסט, מִסְפָּר אשר נראה מיותר וחסר-ערך, מתגלה כמעביר מֶסֶר מטא-טקסטואלי: יחסי גומלין בין ילד ואביו: האב דואג לבן בינקותו והבן דואג לאב בזקנתו.