שולחן-השבת

סיום ספר בראשית

תורת החסידות מלמדת למצוא בכל דבר וענין שמחה וטוב. אפילו בדברים מצערים מטבעם, מחפשת תורת הנסתר, בחורים ובסדקים, שמץ ברכה וטובה.

גם ביחס למסופר בפרשת "ויחי" -אודות פטירתו של יוסף, דבר כואב ומצער, אומרת תורת החסידות דבר שיש בזה עידוד וחיזוק, ברכה ושמחה, בהתאם לאופיו של יוסף הצדיק להרבות בטוב וברכה לאנושות כולה.

הדברים בולטים גם בסיום ספר בראשית:

כלל גדול למדנו "מסיימים בטוב", שבכל עניין שמתעסקים, בין דבר שמעצם מהותו הוא ענין של צער, ועל-אחת-כמה-וכמה דבר שבמהותו הוא טוב ושמחה - יש לסיים בדבר חיובי ומשמח.

אם-כן, מדוע התורה מסיימת את ספר בראשית, במוות - "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, וישם בארון במצרים"?

זאת ועוד: מנהג ישראל שכשמסיימים לקרוא חומש מכריזים כל הציבור בקול רם: "חזק חזק ונתחזק", והדבר תמוה: וכי נתחזק מהבשורה המרה ש"וימת יוסף גו"?

למה יוסף נקבר במצרים

לפני פטירתו השביע יוסף הצדיק את בני ישראל שכשהם יצאו ממצרים - יקחו עימהם את ארונו, "והעליתם את עצמותי מזה" (ויחי, נ,כה), לארץ ישראל.

בקשתו מומשה לאחר 117 שנה על ידי משה רבנו, כנאמר בכתוב: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר .. והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (בשלח, י"ג,י"ט).

בזה נהג יוסף בשונה מיעקב אביו, שכן יעקב ביקש שמיד אחר פטירתו יעלו אותו לקבורה בארץ ישראל (ויחי, מ"ז,כ"ט), והוא לא רצה להישאר במצרים עד יציאת כלל ישראל שתהיה רק עוד שנים ארוכות, אבל יוסף נשאר קבור במצרים עד שכל העם נגאל ויצא ממנה.

רש"י מסביר "למה לא השביע לבניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביע יעקב? אמר יוסף, אני, שליט הייתי במצרים, והיה סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם - שישאוהו".

כלמור, רש"י מלמדינו שבאמת גם יוסף עצמו חפץ שיעלוהו מיד לארץ ישראל, אך היות שהוא ידע שהדבר לא יתאפשר ופרעה לא יסכים לכך, לכן, בלית ברירה הוא "הסכים" להישאר באדמת מצרים, אשר על כן ביקש שיעלוהו לישראל בזמן הגאולה הכללית כשכל העם ייצא ממצרים.

למרות דברי רש"י אומר הרבי שמכיוון שאנו מאמינים ויודעים שכל מה שנעשה בעולם מכוון ומונהג מאת ה', הרי גם עובדה זו שלבני יוסף לא הייתה יכולת להעלות את עצמותיו מיד אחר פטירתו, וכורח המציאות היה שישאירו את ארונו במצרים עד הגאולה - הנו מכוון משמים.

במילים אחרות: משמים רצו שיוסף יישאר במצרים גם לאחר פטירתו, כל זמן שבני ישראל נמצאים שם - ובשונה מאביו, יעקב, שהיה רצון אלוקי - וממילא כך התבצעו הדברים בפועל - שמיד לאחר פטירתו, הוא יעזוב את הארץ בה נמצאים בני ישראל, ויעלה לארץ ישראל.

עידוד וחיזוק בגלות

סיבת הדבר: העבדות הקשה במצרים, והגזירות האיומות והנוראיות של פרעה - היוו טרגדיה איומה ונוראית, והעכירו במאוד את מצב רוחם של היהודים;

עידוד וחיזוק נפשי שאבו ישראל מארונו של יוסף במצרים, שהוא סימל לא רק את העבר הטוב, כשהוא שלט במצרים, אלא גם ובעיקר את העתיד טוב, כשיקוימו דבריו, ועם ישראל יצא ממצרים ויקח את ארונו לישראל.

וכן נאמר בספרים אמר יעקב ליוסף "אתה צריך שתגן עליהם כו' ואתה צריך למשוך להם חן וחסד כל זמן שהם בגלות וללכת עימהם ולמשכם במדבר". "לא יוכלו ישראל לסבול הגלות אלא עם השכינה בתוכם, והשכינה צריכה יחוד עם סוד יוסף, ולזה הוצרך שלא יעלוהו" (ש"ך ויחי מ"ז,כ"ט. אור החמה, לזוהר א, רכב,ב).

דווקא יוסף, על-פי ביאור תורת הקבלה והחסידות במהותו וייחודיותו - הוא הנותן עידוד וחיזוק בימי הגלות במצרים,  וזאת משתי סיבות גם בשל מצבו הגשמי בעולם וגם בשל כוחו הרוחני ושורש נשמתו:

בשל מצבו בעולם - רק יוסף מבין שאר אחיו, חי את מירב שנות חייו במעמקי חושך הגלות המצרית, ובשתי קצוות ומצבי חיים - כעבד וכאסיר כ-12 שנה, וכמשנה למלך כ-80 שנה, לכן הוא בעצם יכל לתת עידוד וחיזוק לעם ישראל במצרים.  

בשל דרגתו הרוחנית האלוקית הנעלית והנשגבת - יוסף הגיע ל 'שיא' הדביקות בהקב"ה, "ביטול המרכבה לפני הרוכב", "ביטול בעצם", "אינו מרגיש את-עצמו כלל וכלל. לא היה בחינת 'יש' כלל מעולם. עומד כאבן דומם ממש לפני המלך". משום כך נקרא יוסף "צדיק עליון", עליון אף ביחס לצדיקים אחרים, שיש בו דרגה רוחנית גבוהה משאר הצדיקים.

לכן יוסף הצדיק כוח מיוחד לעודד את עם ישראל בזמן הגלות, יוסף בעצם מהותו ומציאותו מכריז ומחזק את כל עם ישראל: יהודים על ייאוש, הגלות אמנם קשה ומרה, ישנן צרות, מלחמות, עינויים, סבל, אבל הסוף הטוב בוא יבוא במהרה, הנה הנה באה גאולתם של ישראל, משה רבנו גואל ראשון, משה גואל אחרון, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: ליקוטי שיחות, חלק כה, עמוד 270 ועמוד 476. חלק ל, עמוד 254.