ההתנגדות למלחמה, אין משמעה שלישראל לעולם אין זכות להגן על עצמה מפני טרור, ולעולם אסור לה לתקוף מטרות פלסטיניות לצורכי ביטחון.

ההתנגדות למלחמה הנוכחית, משמעה היא מחאה כנגד מדיניות ארוכת שנים של ממשלות ישראל, שהמלחמה הנוכחית הינה רק סימפטום שלה. כמובן שכאשר סימפטום של מדיניות רעה עולה בחייהם של מאות בני אדם, כאשר משני צידי הגבול חיים אזרחים מבוהלים, יש לצאת לרחובות ולמחות ביתר שאת. אבל המלחמה היא לא משהו שצץ לו לפתע ומתישהו יעלם ונחזור לסטטוס קוו מבורך. המלחמה היא עוד קטע קוד בDNA של ההתנהלות הכללית בסכסוך הישראלי פלסטיני. כאשר נגמרת המלחמה חוזרים למצב של שקט מתוח והמתנה למלחמה הבאה. השקט בין לבין הוא הזיוף, לא המלחמה.

כל יום שעובר הוא עוד יום בתקופה ארוכה יחסית של שקט בגדה המערבית. האם תקופה זו קידמה במילימטר את השאיפה הלאומית הפלסטינית? האם אבו מאזן על סף חתימת הסכם היסטורי עם ממשלת ישראל? האם בשנה הבאה ישב במשרדיו במזרח ירושלים, כראש ממשלת מדינת פלסטין? האם תושבי הגדה זוכים כיום להקלות תנועה מפליגות, נגישות לשטחיהם, פירוק התנחלויות, הפסקת בניה של גדרות לצורכי נדל"ן? מה תושבי עזה אמורים להבין, כשהם מביטים בנעשה באזורים ה"שקטים", האזורים שלא בשלטון חמאס הרשע והטרוריסטי?

כי זו הברירה שמשאירה ישראל בידי הפלסטינים. אפשר להתקומם ולספוג עופרת יצוקה מן האוויר, ואפשר להיכנע ולסבול מכירסום מתמיד בכל מה שיקר לכם, ובתמורה לא תחוו הרג יומיומי ברחובות. אם זו הברירה, אין לתמוה שמדי פעם חלקים בעם הפלסטיני ינסו את אופציית העופרת, בדיוק כפי שחלקים בעם היהודי שישב בפלשתינה ניסה את אופציית אצ"ל-לח"י.

כל העופרת היצוקה שבעולם לא תשנה מאומה. אם האופציה השניה היא קיום נצחי כנתינים ללא ריבונות, רמוסים ומבוזים, תמיד יהיה מי שיעדיף את העופרת היצוקה. לכן אנחנו מתנגדים.

לבלוג של חייש