בלעם שיעץ וזירז את "הפיתרון הסופי" של עם ישראל-נהרג. איוב ששתק אך לא מנע את ביצוע הראיון הקלוקל- נידון לייסורים קשים, יתרו שלא היה מוכן להיות שותף למזימה הנלוזה והתריס כנגד פרעה ,ברח למדיין-בזכות מעשה זה זכו יוצאי חלציו לשבת בלשכת הגזית אשר בבית המקדש.

דברי המדרש עוררים אי אלו תמיהות וטעונים הסבר.

א)מדוע עונשו של בלעם היה כה קשה בשל עצתו כנגד עם ישראל, בלעם הרי היה בתפקיד של יועץ לפרעה ועליו היה לדאוג לאינטרסים הבלעדיים של פרעה ולא לצרכים של הזולת מלבד פרעה?

ב}כמו"כ איוב נענש על "שתיקה" וכי על כך שאדם שותק ולא מביע דעה או עמדה אמורים לבוא עליו ייסורי תופת כה קשים,יתכן שהוא חשש לחייו באם הוא יביע דעה הנוגדת את דעת פרעה?.

ג)יתרו נוטש את המערכה ומסתלק  ומקבל הלל ותשבחות על מעשהו, האם לא היה עדיף שישחק את "הסחבק" של פרעה, להישאר כחלק מצוות היועצים. ומעמדת מפתח זו לנסות להיטיב ולהואיל לעם ישראל?

את התשובות לטיעונים הנ"ל אנו למדים מעומקם של דברי המדרש הנותנים לנו להבין ,שמדד השכר או העונש של הנ"ל לא נבע מהיותם טובים או רעים לעם ישראל,אלא כיצד התייחסו "   שלשת  הפרסונות " המכובדים לתפקידם החשוב והרם.

בלעם היה סופר מקצוען בלתת עצות ובנוסף בהיותו נביא אומות העולם, ראה בוודאות ששלל העצות שהוא נותן לפרעה ימיטו  אסון רב,עשר המכות,הטביעה בים סוף. ולמרות זאת הוא יעץ לפרעה לבצע את הגזרות הקשות ולהעניש את העם היהודי. מאחר שהוא הרגיש וראה שפרעה מאוד נהנה מעצותיו ומעוניין לעשות הרע מכל לעם ישראל, בלעם שרצה למצוא חן בעיני פרעה המשיך את הקו הזדוני בעצותיו ועל כך הוא נענש, לא בגלל שהוא הרע עם ישראל, אלא הוא נענש  על מעילה בתפקידו כיועץ.

כך גם קרה עם איוב הוא לא נענש על אי תמיכתו בעם ישראל, אלא על אי מילוי תפקידו כיועץ,אשר אמור היה  להביע את דעתו הכנה בנדון ולא להתחמק מהתפקיד ע"י שתיקה.

יתרו לעומת קודמיו בבריחתו מהתפקיד הוא מכריז כנגד פרעה ואומר אני לא אהיה שותף למעשה נילוז שכזה , הוא לא עושה חשבונות של רווח והפסד, הוא נשאר נאמן למצפונו, למרות שבזה הוא מאבד את הקריירה החשובה בה הוא עסק,בשל כך הוא זכה שממשיכי דרכו ישבו בלשכת הגזית.

מהסבר המדרש אנו למדים כיצד על האדם היהודי לנהוג באם הוא נקלע למצב שבו הוא נדרש לבצע מעשים הנוגדים את השקפת עולמו היהודית.

הוא יכול להתייחס באופנים שונים למצב בו הוא נתון זה עתה , הוא עלול להיכנס למבוכה ופחד נוראי ולומר לעצמו , מה יגידו "החברה" ,הוא הרי לא רוצה להיות שונה ויוצא דופן מהאחרים , או אז הוא ינהג בלי להתחשב בתוצאות השליליות שינבעו מכך.  

היבט נוסף להתנהגותו יכול לבוא לידי ביטוי בזה שהוא ,"יפסח על שני הסעיפים", יתחמק מלתת תשובות לצדדים המבלבלים את דעתו (כדרכו של איוב). קיימת אפשרות נוספת  והיא להגיע ל"פשרה" ,לוותר בחלק מהדרישות , כדי להשיג הישגים אחרים.

על כך מעיד המדרש ופוסק חד משמעית,שכל האופציות הנ"ל  הן פסולות מיסודם, לא "ההתרפסות",לא "חמקמקות" ולא "התפשרות" כל אלה אין להם מקום בסדר יומו של האדם היהודי, על היהודי לפעול בדרכו של יתרו, להיצמד באופן מלא לאמת ולדרך שתורת ישראל מתווה בפניו , מבלי לערוך חישובים של רווח והפסד.