כולם יודעים שמלחמות מתנהלות היום בתקשורת, אבל רק מעטים מודעים לקרבות הפנים-תקשורתיים, אלה שמתרחשים בתוך המערכות עצמן. בעת המלחמה בעזה היה ברור למי שיודע לקרוא ולהאזין בין השורות שבתוך מערכות החדשות עצמן מתנהל קרב בין עיתונאים שמבקשים לסקר את המלחמה באופן פטריוטי וציוני לבין אלה שלא, ושהביצורים במלחמה הזו חופפים במידה רבה את קווי החפירות במלחמת המינים - קרבות נו"ן בגימ"ל, נשים בגברים. בכדי לצפות במלחמה הזו לא צריך מכ"מים ומשקפות ראיית לילה, אבל רצוי לקרוא עיתונים.

במאמר זה נעסוק במה שעלול להיראות כרכילויות תקשורתיות, אבל זהו רושם מטעה: קיים קשר ישיר בין "הרכילויות" הללו לבין תפקודה של החברה הישראלית ויכולתה להרתיע ולהילחם.

מלחמה היא בסך הכל המשכה של המדינאות באמצעים אחרים, אמר הגנרל קארל פון קלאוזביץ, ובישראל של 2009 צריך להוסיף לאמירה הידועה הזו את העובדה שברמה עוד יותר בסיסית, המלחמה היא המשכה של חלוקת התפקידים בין המינים. גבר יוצא לקרב - או אמור לצאת לקרב - כאשר אשתו וילדיו מאויימים. ככל שהאיום (או אפילו הפגיעה בכבודם, הדומה לאיום פיזי במשמעותה הסוציו-ביולוגית הבסיסית) עמוק יותר, התגובה אמורה להיות יותר אלימה ונטולת רסן.

כאשר מבלבלים את הבריות באופן מתוחכם ולאורך שנים ארוכות, ודוחפים לראשיהן דימויים, מושגים וערכים מזוייפים של "יוניסקס" המטשטשים את זהויות המינים ואת ההבדלים המהותיים ביניהם, מיטשטש גם הרצף ההגיוני-מוסרי-רגשי שמייצר את רוח הלחימה, ואת ההחלטה לצאת לקרב. כאשר קבוצה רבת-השפעה בתקשורת ובברנז'ה היוצרת מפגיזה את האזרח לאורך כל חייו בדימויים המציירים את הגבר כאויבה של האשה ולא כמגינה, מסרסים את החברה ומותירים אותה ללא הגנה.

* * *

מעריב-nrg דיווח ב-8.1, תחת הכותרת "למה בכתה יונית?", כי יונית לוי, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 2, "סיימה ביום שלישי את המהדורה עם דמעות בעיניה."

"על-פי גורמים בחברה," הסביר כתב nrg, "מיד בסיומה של המהדורה לוי הסתגרה בחדר ההלבשה וסירבה לדבר עם הסובבים אותה. סיבת ההסתגרות והבכי לא ברורה. אך על-פי השערה של אחד הבכירים בחברה, לוי נפגעה מהערות של אנשי החברה לפיהן היא מביעה את עמדותיה במהדורה, דבר שפגע בה מאוד."

הכתב ציין גם את קיומה של עצומה אינטרנטית נגד השדרנית, הקוראת "להחרים את הערוץ השני עד שתועף משם יונית לוי". על העצומה חתמו 35,000 איש, ומן הסתם היו חותמים עוד הרבה יותר אילמלא החליטה היוזמת לסגור את העצומה לחתימות נוספות. העצומה טענה שלוי מראיינת תושבי עזה באמפתיה רבה אך מזלזלת במצוקתם של יהודים, ושאלה "איך קורה ששדרנית ישראלית, בעת דיווחים על מלחמה, בזמן החדשות, מרחמת על אויבינו ולא רואה ממטר את זעקתם המתמשכת של תושבי ארצה?". יוזמת העצומה כעסה על הטון שבו לוי שוחחה לוי עם מרואיינים עזתיים לעומת הקרירות שהפגינה לתחושתם כלפי מרואיינים יהודים.

הכתבה מצטטת מכתבים שהגיעו אל נציב התלונות של רשות השידור: "צפיתי בחדשות של השעה שמונה, שאותן הגישה הגברת יונית לוי", כתב אחד הצופים, "והיא פלטה בסוף המהדורה את המשפט הבא: 'קשה לשכנע את העולם בצדקת המלחמה כאשר יש הרוג אחד שלנו מול 350 הרוגים של העם הפלסטיני...'. איך אני בתור אב לחייל קרבי בשריון יכול לשלוח אותו לקרב כשאני שומע משפטים כאלו מפי הגברת הנ"ל ומסיק מתוכן דבריה שהמלחמה הזו איננה מוצדקת? איך אני יכול לשלוח את בני לקרב כאשר הטלוויזיה של עם ישראל מכריזה באותה מהדורה בקול תרועה על קיום הפגנה של הסטודנטים נגד המלחמה?".

כעבור כשבוע פירסם nrg כתבת המשך תחת הכותרת "האם לוי יונית מדי?". הכתב, לי-אור אברבך, יצא כביכול להגנתה של לוי אך ציין בממזריות לא קטנה כי היא "בפירוש לא מגישת החדשות היחידה שאת דבריה ניתן לפרש, לפחות בעיני חלק מהצופים, כאמפתיה לצד השני" (באופן זה אמר, כמובן, את מה שאסור לו לומר: שמדובר בפירוש בקבוצת נשים). בנקודה זו עבר לתיאור התנהגותן התקשורתית של נשות התקשורת הבולטות ביותר במחוזותינו: "בראיונות שקוימו בימים האחרונים ניתן היה לראות גם את מגישות חדשות 10 מיקי חיימוביץ' ואת אושרת קוטלר שואלות ברגישות מרואיינים מתוך עזה לביטחונם האישי ולשלום ילדיהם. גם דנה ויס, מחדשות 2, לא חסכה בדאגה לצד השני בראיונות שקיימה במהדורה הלילית בהגשתה, וחזות הפנים, שכה הטרידה את הטוקבקיסטים אצל לוי, שידרה צער וכאב ברורים."

אברבך ציין כי גם אילנה דיין יצאה להגנתה של לוי, בראיון לתוכנית 'סדר יום' של קרן נויבך ברשת ב'. בעילגות חמקמקה שאופיינית יותר לציפי לבני מאשר לדיין הרהוטה, היא אמרה שם כי "כשעיתונאית מוצאת לנכון לתווך לנו את המציאות גם באמצעים שראויים להיאמר, אין שום סיבה להתלהם." היא הוסיפה: "אני מכירה את יונית ואני יודעת שקשה לה לעמוד מול המתקפה הזו."

במאמר סתום-משהו ב-nrg קישרה טלי ליפקין-שחק בין הבכי של יונית לוי לבין פיטוריה של רותי סיני מ"הארץ," מן הסתם כי בשני המקרים "הקורבנות" הן נשים. במקביל התגייסה אריאנה מלמד לטובת יונית לוי ב-ynet: "במחקרים ובסקרים חוזרים ונשנים, יוצא שצופים רוצים את החדשות שלהם מוגשות מפיהם של גברים, רצוי בצדעיים מכסיפים ובטון סמכותי. זה נוסך אמון: לנשים צעירות אין מאמינים בדרך כלל," היא הסבירה.

חברת מועצת הרשות השנייה, עו"ד רחל תורג'מן, שיגרה מכתב ליו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, בו הסבירה כי היא מוצאת חובה "להביע תמיכה אישית, מקצועית וציבורית ביונית לוי, נוכח המתקפה חסרת הרסן על עבודתה."

בארצות הברית קוראים להתנהגות כזו "circling the wagons". הביטוי נלקח מהימים בהם זרמו מהגרים בשיירות של קרונות אל המערב הפרוע: בשעת לילה ובכל זמן של סכנה, היו מעמידים את הקרונות במעגל, ואת המחנה היו מקימים בתוך המעגל הזה. כך, בתוך מעגל הקרונות ומאחוריו, היה קל יותר להתגונן מפני מתקפה אפשרית של אינדיאנים.

כפי שכתב אברבך, יונית לוי לא לבד. ההתנהגות שלה אופיינית לנשות התקשורת כולן בזמן המלחמה הזו. לא שהן התנהגו וחשבו אחרת לפני המלחמה, אלא שהמלחמה חשפה את הדברים. אין כאן גם שום כוונה לפטור מאחריות את הגברים האולטרא-שמאלנים בתקשורת. אלא שבקרב הגברים יש גם אנשי ימין בודדים, ויש גם לא מעט אנשי אמצע הדרך. בכלל, רוב הגברים - כולל אלה מהשמאל - מזדהים יותר בקלות עם הלוחמים ומושג הלחימה. אפילו במפלגת מרצ נפערה בעת המלחמה תהום-זוטא בין הח"כים הגברים, שהבהירו כי המפלגה אינה פציפיסטית, לבין תומכי הקו של זהבה גלאון.

נדמה שהנשים בתקשורת, כולל אלה מהדור הצעיר, מאמינות כולן באותו תמהיל של תחושות קיפוח נשי ופציפיזם מסרס הקרוי אצלנו "פמיניזם". האויב, הן מאמינות, הוא מה שהן חונכו לכנות "הפטריארכיה". השנאה הזו ל"פטריארכיה", ה"פטריוטיזם הנשי" שלהן (שלא לומר שוביניזם), הוא חלק בלתי נפרד מאישיותן המקצועית, הן אישית והן קולקטיבית. בלי הזעם הקדוש הפמיניסטי, בלי תחושת ה"מגיע לי" (entitlement) שהן יונקות מהנרטיב של דיכוי האשה ההיסטורי ובלי "אחוות הלוחמות" שלהן, היה להן קשה הרבה יותר לגייס את תעצומות הנפש ואת הכוח הפוליטי להתחרות לאורך זמן עם הקולגות הגבריים שלהן.

מה זה קשור לחמאס? ובכן, הפמיניזם הוא עיסקת חבילה, ומהרגע שאשה מתמסרת לאידיאולוגיה הפמיניסטית היא הופכת לכלי בידיהן של מובילות התנועה ושל עקרונותיהן (אם ניתן לכנותם כך). יוצא איפוא שמי שמאמינה שנשים צריכות לכבוש את התקשורת ואת שאר המקצועות הגבריים מאמינה גם כי בכדי להביא את השלום צריך לנטרל את הגבריוּת. כל כך הרבה שנאה אנטי-גברית יוקדת בהן, כל הרבה תחושות קיפוח, שכאשר צריך לגייס שנאה לאויב אמיתי, חיצוני, כמו החמאס - כבר נגמר להן כל הזעם.

לכן אין זה כלל מקרה שהחבורה הזו מתגייסת יחדיו נגד הפטריוטיזם, ולהגנה אחת על השניה. אם האויבים שלך הם רון בן-ישי, דני קושמרו ורוני דניאל, ביחד עם ביבי, ברק, וכל שאר "הגנרלים המאצ'ואים," אז כמה כבר אפשר לשנוא את איסמעיל הנייה? הרי אויבו של אויבי הוא חברי, כידוע. לכן הראיונות עם אנשי החמאס כל כך מפוייסים וחמימים. כי אם הנייה הוא האוייב האמיתי, אז אנו צריכים את הגברים ואת הגבריות. ואם אנו צריכים את הגברים ואת הגבריות, אז אולי לא כל כך צריך אותן ואת הלוחמנות שלהן.

* * *

לו היה מדובר רק בטונים של אמפתיה של מראיינות-נשים כלפי מרואייני אויב, ניחא. היינו שורדים את זה. אבל הפמיניסטיות מ"המעגל הראשון" - הפוליטיקאיות המובילות, האידיאולוגיות באקדמיה, הפוליטרוקיות - אלה שמושכות בחוטים, שמכוונות ומשתמשות בשדריות, השייכות ברובן ל"מעגל השני" - הצליחו להשתמש בכוח שצברו במהלך העשורים האחרונים בכדי לעצב מחדש את התודעה החברתית כולה.

כאשר לימדו אותי את מקצוע העיתונות בגלי-צה"ל הסבירו לי שהקריטריונים לחדשות הם "חדש, חשוב ומעניין." הפרמטרים האלה משקפים הסכם לא כתוב, אפילו לא-מודע, בין צרכן החדשות לבין עיתונאי ה"מיינסטרים," הכותב בכלי תקשורת שאינו מזוהה פוליטית ופונה לכלל הציבור עם יומרה לאובייקטיביות. במסגרת ההסכם, הצרכן סומך על ההגינות והנייטרליות הבסיסית של העורך, הכוללת מידה מינימלית של פטריוטיזם אזרחי, ועל היכולת שלו לקרוא את המציאות ולתרגמה לדפי עיתון או לשעות שידור המסודרים לפי חשיבות הנושאים. כאשר עורך של ערוץ חדשות מיינסטרימי שם ידיעה מסוג מסויים בראש העמוד או בראש המהדורה, הוא משקף בכך תפיסה לפיה מדובר בידיעה חשובה ברמה הלאומית. התפיסה הזו מחלחלת למוחו של הצרכן בלי שהוא מקדיש לה מחשבה. אם זה לא היה חשוב לא היו פותחים עם זה מהדורה, המוח שלו אומר לו. אם פותחים עם זה מהדורה סימן שזה חשוב.

פה נפתח הפתח להרבה מאוד רשעות וזדון. כי אם העורך אינו מקיים את צידו בהסכם, הוא יכול להשתמש בחדשות בכדי "לשחק עם המוח" על הצרכנים. כלומר, אם יבליט ידיעות מסוג מסויים - למרות שאינן ראויות להבלטה יתרה - וישים אותן בראש המהדורות לאורך חודשים, ואם עמיתיו בכלי התקשורת האחרים ינהגו כמוהו, הרי שיצליחו בכך לעוות את עצם תפיסת המציאות של הציבור.

שוב, מדובר בהשפעה נסתרת אשר נגלית לעין הציבור בעיקר כאשר משהו משתבש, כאשר החוטים נפרמים. רגע כזה הגיע כאשר ההיסטריה הראשונית סביב פרשת קצב פינתה את מקומה בהדרגה לאמת, לפיה אין תיק של ממש נגד האיש, וודאי שלא בגין אונס. הפמיניסטיות במערכות התקשורת נאלצו לאכול את כובעי הפלדה שלהן שוב, אחרי שגם בפרשת רמון התחיל להתברר כי העבירות של השופטות, של הפרקליטות ושל המשטרה חמורות יותר, לכאורה, מזו של הנאשם.

השפעתה המצטברת של אכילת הכובעים התבטאה בירידה במינון הפמיניסטי של החדשות בכל כלי התקשורת. אמנם עדיין כל חשד נגד גבר מוצג כהרשעה, ועדיין כל מתלוננת הוצגה כקורבן, אבל איכשהו, עמודי החדשות התחילו להיראות קצת יותר שפויים. העיתונות חזרה בהדרגה לשים נושאים שנחשבו עד אז כפחותי ערך - למשל, ההתגרענות של אירן - בראש המהדורות, והנפח של הידיעות המיניות ירד במעט.

כ"פמיניסטולוג" לא הייתי בטוח, בעצמי, שאני אכן קורא את השטח בצורה נכונה, עד שבאה זעקה פמיניסטית ואישרה את תחושותי. "לאן נעלמו הכותרות של פרשיות האונס והתקיפה המינית של בכירים כמו קצב ורמון, שיצרו עד לא מכבר רעש במדינה ובתקשורת?", צווחה חגית שטיינברג מהמרכז הפמיניסטי בחיפה, ב-nrg. "לאן הן נעלמו בחודשיים האחרונים ובמיוחד בבג"ץ, בשבוע שעבר, בנושא העתירות נגד עסקת הטיעון של קצב עם הפרקליטות? ביום זה ולמחרת, בכל מהדורות החדשות, לא הוזכר קיומו של אותו בג"ץ בכותרות הראשיות או באלה שבאו לאחריהן. גם אותם כלי תקשורת שהעניקו נראות לעתירות אלה, מיקמו את הידיעות על כך במקום השולי והאחרון", קבלה שטיינברג.

מדובר במסמך מעניין במיוחד מהזווית הפמיניסטולוגית, ועל כן נביא עוד שתי פיסקאות ממנו:

"מדוע התקשורת משתפת פעולה בצורה כל כך בולטת בההדרה ובדיכוי? האם 'האנטיביוטיקה' שראש הממשלה אולמרט לוקח, חשובה יותר בכף המאזניים מצדק העשוי להתקיים (או לא) אשר מטיל בחובו חששות, חרדות, ואי ודאות נוראית כלפי ההווה והעתיד של נשמתן, חייהן ועתידן של מאות אלפי נפגעות תקיפה מינית ועתידה של החברה כולה? יש להזכיר כי 52% מהחברה הן נשים. לפחות לרוב החברה, אם כך, זה חשוב."

"תת-הסיקור הזה, כך ברור לי לחלוטין, אינו מקרי ורק משקף בצורה מאוד גלויה את מיקומן של הנשים כמודרות בכל בחברה הישראלית, ובתוכן במיוחד קבוצות הנשים המוחלשות. כל זה מבליט ומשקף את שיתוף הפעולה בין התוקפים לחברה הגברית, ומצביע על הקושי של החברה כולה להתמודד עם הגילוי של תופעת האלימות המינית, אל מול הקשיים שהיא מעלה. וכך ממומשת האמרה הבאה, הלכה למעשה - 'אם לא מדברים על זה, משמע זה לא קיים'."

השיח של שטיינברג הוא לא שיח של הדיוט, אלא של מי שמבינה דבר-מה בתקשורת המונים. ואכן, אם יש משהו שהפמיניסטיות מבינות בו, זה תקשורת והאפקט המאגי שלה על הציבור. בכלל, נשים הן "עם" תקשורתי מאוד. ראוי לשים לב איפוא לזעקות כמו זו של שטיינברג. ראוי גם להקשיב כאשר מישהי כמו ויקי כנפו - שמרבית מילותיה הוכתבו לה על ידי הפעילות הפמיניסטיות שליוו אותה - מתלוננת כי המדיניות הכלכלית של שר האוצר "יותר גרועה מפיגוע." - וזאת בתקופה שבה התפוצץ אוטובוס מדי שבוע. ראוי להאזין היטב כאשר הפמיניסטיות מדברות על "ביטחון חברתי" כחלופה לביטחון במובן הרגיל. כל אלה הן יריות פמיניסטיות במסגרת המאמץ המלחמתי בקווי החפירות התקשורתיים-תודעתיים. כולם נועדו לאותה התכלית: לבלבל את הציבור ולהטריף עליו את דעתו, באופן כזה שיחדל להבחין בין מציאות לדמיון, בין ענייני ביטחון לאומי לבין עניינים שנועדו להסיח ממנו את הדעת.

* * *

העיסוק בנושא הפמיניסטי מעורר חיוך אצל מרבית הקוראים. זה טבעי. אנחנו רגילים לחייך כאשר מישהו - במיוחד גבר - מתלונן על כוחן של נשים או מדבר עליהן במושגים של מלחמה, כמו שאנחנו צוחקים למשמע סיפורים על סבתות שמניסות שודדים. אבל הבעייה הפמיניסטית שלנו היא בעיה חמורה שעלתה לנו עד היום בהרבה מאוד הרוגים ונכים, ועלולה עוד להביא לחיסולנו.

קמפיין "ארבע אמהות" ראוי להתייחסות נפרדת ומעמיקה יותר, ואין זה מקומה. אך ראוי להזכיר כי טיעונים של "חשיבה נשית," "התחברות לצד הנשי," סלידה מ"מאצ'ואיזם" והצגת חיילים כ"ילדים" שצריך להחזירם "הביתה לאמא" ליוו את שתי הנסיגות הגדולות שבוצעו בעשור הזה: הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה. שתי הנסיגות האלה הובילו באופן ישיר למתקפות טילים חסרות תקדים על מעמקי העורף שלנו.

מה שמעניין הוא שהנפגעים העיקריים מגשם הטילים הזה, חוץ מהילדים, הן הנשים: בכתבה של עמנואל רוזן ב"אולפן שישי" (16.1) על נפגעי חרדה היו כל המרואיינים - מרואיינות. גם הצילומים מהשטח, לאורך השנים, לא מותירים הרבה ספק: נשים הן קורבנות מובהקים של חשיפת העורף למתקפות טילים.

כמה מוזר ועצוב איפוא שאיפשרנו דווקא לאידיאולוגיה הדואגת כביכול לנשים לשכנע אותנו לנקוט בנסיגות האלה! כמה חבל שהגברים מאפשרים לתועמלניות הפמיניסטיות לנגן על רגשי הג'נטלמניות שלהם במקום לזרוק אותן מכל המדרגות, וכמה חבל שהנשים בישראל לא מתקוממות נגדן ומשליכות אותן אל מחוץ למחנה. אולי האזרחית האלמונית שיזמה את העצומה נגד יונית לוי היתה הסנונית הראשונה שמבשרת את האביב הזה.

איני מחסידיו של הכתב הצבאי רוני דניאל אך כאשר הוא דיווח בתחילת הלחימה על התקדמות "אלימה" של צה"ל, חייכתי. כאשר דני קושמרו מנע מיונית לוי לשאול את המרואיין העזתי עוד שאלה על קורבנות אזרחיים (במהדורה המרכזית של 30.12, בתום שלושה ימי לחימה בלבד) ושאל אותו במקום זאת על הירי של חמאס על אזרחי ישראל, נדמה לי שאפילו חשתי גאווה. הקרב שמתנהל נגד שליטת הפמיניסטיות בתקשורת הוא קרב על השפיות. ככל שתיחלש שירת הסירנה הפמיניסטית, העם יהיה שפוי יותר. הוא ייזכר במשמעות המקורית של מילים כמו "ביטחון" ו"פיגוע", "חזית" ו"עורף", "צבא" ו"אזרח". הוא יבדיל בין "חיילים" לבין "נשים וילדים" וייזכר שעוצמה גברית, וכן - אפילו "אלימות", הם דברים טובים מאוד לפעמים. כאשר העם שפוי יותר הוא מבריא. התפקוד של צה"ל במלחמה - לפחות עד לכתיבת שורות אלה - נותן תקווה שאנו בדרך הנכונה, אך לא פחות חשוב ממנו הוא התפקוד המשופר של התקשורת, והיחלשות הפמיניסטיות הוא חלק בלתי נפרד מהשיפור הזה. מתקבל הרושם שההבראה כבר נמצאת בעיצומה ויש לקוות שהמגמה תימשך. כל דמעה של יונית לוי תחסוך לנו, בטווח הארוך, דמעות של מיליוני נשים אחרות.

 הופיע במגזין "מראה"