היום למדתי כי התמכרות לאינטרנט היא מחלה, ככה הוכרז בסין. אז אני עוברת לגור שם כי כאן, אצלנו בארץ עדיין לא הכריזו על התמכרות לאינטרנט כמחלה ולכן אין סיכוי לקבל חופשת מחלה עד הגמילה הסופית, וניסיתי.

מצאתי כפר קטן שבו נגמלים מהאינטרנט ועשיתי את כל המאמצים להגמל. האם הצלחתי? ימים יגידו. סיפור הגמילה שלי מתואר כאן.

ישבתי בתוך קהל קטן של כחמישים אנשים. זו הייתה הפגישה החמישית שהגעתי אליה ועדיין לא הייתי מוכנה להצהיר.

הם ישבו סביבי. טרוטי עיניים, ידיים רועדות והגוף כפוף מעט קדימה. הם הביטו סביבם כאילו מחפשים דבר מה עיניהם בוהות קדימה וכעבור כמה דקות הם חוזרים למציאות. החלטתי. היום זה היום.

קמתי ממקומי. שקט השתרר בקהל הקטן כשכולם הביטו בי. הסתכלתי בהם והצהרתי:

"קוראים לי רינה ואני מכורה לאינטרנט"

"ברוכה הבאה רינה - אנחנו אתך" ענה לי הקהל הקטן במקהלה.

התיישבתי בחזרה על כסא העץ הלא נוח. הרגשתי הקלה. מזכיר הכפר עלה על במה קטנה וניצב מאחורי שולחן קטן. המזכיר ומנהל הכפר היו שני האנשים היחידים אשר לא רעדו להם הידיים והם נראו טוב. הם הישירו מבט והמבט היה צלול וחד.

"אני מזמין את רינה לספר על התמכרותה" הודיע המזכיר.

הסמקתי. קמתי ממקומי ובצעדים מהססים התקרבתי לדוכן. קצת מעדתי על הבמה הקטנה. לא הייתה לי כל-כך שליטה על צעדי. עדיין חיפשתי את המחשב.

"מה יש לספר?" שאלתי את המזכיר לפני שהוא פינה לי את מקומו

"תתחילי מהתחלה" הוא עודד אותי וירד.

עמדתי שם דקות ממושכות והבטתי בקהל ובקישוטים על הקירות של המקום החדש שהגעתי אליו. הכפר לנגמלים מהאינטרנט. זה היה חודש הניסיון שלי שם ואחרי שישמעו את סיפורי יחליטו אם התקבלתי.

בקהל ראיתי את סימני ההתמכרות על האנשים. חלק מהם עישנו את הסיגריה כשהיא אחוזה ביד שמאל והיד הימנית מחפשת את העכבר שכמובן לא היה. חלק מהנשים הפגינו תנועות לא רצוניות של לחיצה על אנטר באצבע הימנית בזמן שהיד השמאלית נשלחה באופן אוטומטי לכיוון המפשעה. חלק מהגברים עשה מאמצים נואשים לא להניח את היד על מפתח המכנסיים בציבור.

האווירה הייתה קודרת ועצובה מאד. על הקירות תלו פלקטים של מחשבים ועליהם מסומן איקס גדול בצבע אדום מודגש. היו פלקטים מפחידים של עכברים שחשפו שיניים אימתניות. היו שם פלקטים עם צילומים של חלונות צ'אט וכתוב עליהם בגדול ואדום "אסור"

"הכל התחיל ביוני לפני כשש שנים כשאני בדעה צלולה ובניגוד לכל הגיון בריא הסכמתי להפוך לחיית ניסויים במעבדת נונסטופ" התחלתי את סיפורי העצוב. רחש של הזדהות עלה מהקהל.

"בהתחלה הכל היה טוב. בחודש הראשון לניסוי כמעט לא גלשתי באינטרנט. האינטרנט בכלל לא עניין אותי. העדפתי את הספרים הכתובים ואת העט והדף. הייתי מחוברת למציאות ולא היה לי עניין להתנתק ממנה.

ערב אחד נשארתי לבד. לא היה לי כלום לעסוק בו. משעמום החלטתי לבדוק מהו האינטרנט. באותו זמן קראתי את הספר "אם האלוהים" בו מסופר על מחשב על שמשתלט על האנושות והופך לאלים, ורציתי לבדוק הכצעקתה. ככה התיישבתי מול המחשב וגיליתי מציאות ווירטואלית שעולה על כל דמיון.

המציאות הווירטואלית שאבה אותי פנימה בלי שאני ארגיש ו/או אוכל להתנגד וככה נסחפתי בלי שום התנגדות לעולם שהבטיח לי את כל מה שאני ארצה. באינטרנט מצאתי את כל מה שהיה בדמיון. מהצ'אטים הוצאתי אנשים להגשים פנטזיות שעליהן קראתי באתר סיפורים ארוטיים"

כאן שמעתי גניחות נשיות עולות מהקהל ואנחות של צער. אישה אחת פרצה בבכי. הסיפור האישי שלי הזכיר לה נשכחות. חיכיתי שיגישו לה כוס מים קרים וטישו. כשהיא נרגעה המשכתי בסיפורי.

"באינטרנט מצאתי את מנועי החיפוש והתמכרתי. הם מצאו עבורי כל מה שרציתי. שלחתי סיפור לפורום באתר מסוים והוא התקבל באהדה. ככה התחלתי לכתוב סיפורים"

קולות ההזדהות של הקהל הבהירו לי כי אני לא יחידה במגרש. מרוצה מהצומי שאני מושכת החלטתי להמשיך.

"גיליתי את הפורומים ואת הצ'אטים. לילות העברתי בשיחות לתוך הלילה עם אנשים זרים שהכרתי אותם רק בכינוי"

כל הנשים בקהל פרצו בבכי. קמה מהומה קטנה. מנהל הכפר והמזכיר עמדו במצוקת טישו. האנשים התחילו לקנח את האף בשרוול. "אני לא יכולה יותר, אני חוזרת לשם" זעקה אישה אחת נמוכה ורזה עיניה ים של דמעות. שני גברתנים אחזו בה. הם לא נתנו לה לחזור לא אחרי עבודה שהושקעה בה במשך שלושה חודשים שלמים. הם הוציאו אותה מהאולם ואני המשכתי.

"כשנמאס לי מהצ'אטים גיליתי את האייסיקיו ואת המסנג'ר, האייסיקיו והמסנג'ר פתחו לפני עולמות חדשים ומרתקים עם אנשים שהכרתי אותם רק מהפורומים. באייסיקיו יכולתי לדבר איתם ולהחליף דעות וחוויות"

כמה גברים בקהל געו בבכי ומנהל הכפר סימן לי להתחיל לסיים. אז החלטתי לא להגזים בתיאור ההתמכרויות ולנסות להגיע לסיום.

"תוך חודשיים הייתי מכורה. הגעתי למצב שבו חיפשתי את האייקון בספרים כדי להגיע לדף הבא וחיפשתי את הפייבוריט בטלוויזיה כדי לשמור את התוכנית המועדפת עלי. באינטרנט מצאתי את הגבר הכי מדהים במדינה וגם כמה חברויות שאני לא מצטערת עליהן עד היום. פתחתי בלוג ועוד בלוג ועוד אחד, ההתמכרות הלכה והחריפה.

שמונה חודשים מאוחר יותר כשבמרכז התמיכה של ספקית האינטרנט ידעו כי אני כבר מכורה, הם הגיעו ולקחו לי את האינטרנט. שבועיים הייתי נטולת אינטרנט. שבועיים של גמילה קשה עם כל הסימנים הנלווים. כשהתחברתי למציאות וכמעט נגמלתי - הוא חזר. האינטרנט. נשבעתי לעצמי רק שעה ליום, אבל לא עמדתי בזה.

זה הלך והחריף. וויתרתי על בילויים בגלל האינטרנט. למדתי לרכז את הקניות לשעה אחת ליום מסוים פעם בשבוע כדי לא להיפרד ממנו ליותר מידי זמן. למדתי לבשל מהר. מידי פעם היו ספקי האינטרנט מנתקים לי אותו ואני הייתי מתנפלת עליהם בקריז"

"מה גרם לך לפנות אלינו ולהכנס לתוכנית הגמילה?" שאל אותי מזכיר הכפר.

"הם לא מתייחסים אלי בכלל ויש המון תקלות ואני רוצה להתחבר למציאות ואני רוצה להמשיך לחיות. אני רוצה לראות את ילדי גדלים ומתבגרים. אני רוצה לראות את פריחת החרציות. אני רוצה לחזור ולהיות בן אדם אמיתי" עניתי לו ודמעה זלגה מעיני ואליה הצטרפה עוד אחת ומצאתי את עצמי בוכה על כתפו של מנהל הכפר והוא מנגב את דמעותיי בטישו האחרון שהוא החביא לשעת חירום אמיתית.

"אנחנו אוהבים אותך רינה" אמר הקהל הקטן במקהלה.

"התקבלת לכפר" אמר לי מנהל הכפר בקול מעודד כשהוא מחבק את כתפי ומוריד אותי מהבמה הקטנה.

הקהל קם על רגליו. כולנו שילבנו ידיים וחזרנו אחרי מלותיו של מזכיר הכפר:

"אלוהים תן לי את הכוח לא לגשת למחשב.

אלוהים תן לי את ההגיון להבין כי ההתמכרות לאינטרנט הורסת.

אלוהים תן לי את התבונה לשלב בין שני אלה"

אחר-כך התפזרנו לחדרים הקטנים והחמימים שחיכו לנו. הריהוט בחדרים כלל מיטה נוחה מאוד עם המון כריות. טלוויזיה. המון ספרים. שולחן וכיסא. לא היה בחדרים מחשב.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר ניגשתי למעבדת הגמילה מאינטרנט. הושיבו אותי מול מחשב. אמרו לי את יכולה להתחיל לגלוש. רעדתי מציפיה לעונג של הגלישה. לחצתי על האינטרנט אקספלורר. הופיעה לי כתובת: "האם את בטוחה שאת רוצה לגלוש באינטרנט?"

"כן" לחצתי "כן"

עוד כתובת: "הגלישה באינטרנט על אחריותך בלבד"

"אני מסכימה" לחצתי בלי שהכתובות ידליקו אצלי שום אור אדום.

"את יכולה להתחיל לגלוש" הכתובת האחרונה. המסך נפתח. אתר הבית שלי הופיע מולי.

זרם חד וכואב מאוד הקפיץ לי את היד הימנית אשר הייתה על העכבר ברגע שלחצתי על שם האתר. צרחתי מכאב.

על המסך הופיעה כתובת: "האם את מעוניינת להמשיך?"

הזעם והדווקא הנחו את מעשי כשלחצתי "כן"

"הגלישה על אחריותך בלבד" הודיעה הכתובת והתאדתה.

האתר היה מולי על המסך. לחצתי על הנושא כשאני מצפה לזרם הבא. הזרם הגיע לשתי הידיים. הן קפצו לי וכאבו בטרוף. אבל אני פולניה והחלטתי אפילו להגיב. לחצתי על תגובה. התוצאה: זרם חד בשתי הידיים וצ'פחה על הראש.

דמעות ייסורים בעיני הקלדתי כשזרמים נוספים עוברים מכל מקש לכל אצבע מקלידה. סבלתי מאוד, אבל סיימתי את ההקלדה. לחצתי על "שלח תגובה" כשמכת אגרוף נחתה לי על הכתף הימנית.

"טוב מספיק להיום" שמעתי קול דובר אלי מבעד לאנחות הייסורים שלי.

דומעת וסובלת הובלתי לחדרי. ביקשתי אקמול נגד הכאבים.

"אנחנו לא מחזיקים תרופות בכפר" הייתה תשובתו של איש המעבדה.

נכנסתי לחדרי סובלת ומיוסרת. נשארתי שם עד ארוחת הערב כשאני פוסחת על ארוחת הצהרים. למחרת זה התחיל מחדש. הזרם היה חזק יותר.

"אנחנו מגבירים כל יום את עוצמת הזרם" הסביר לי איש המעבדה "עד לגמילה מוחלטת"

ככה עברו עלי ארבעה חודשים מיוסרים מאוד. כל יום התחיל עם ארוחת בוקר. הצעת גלישה באינטרנט מול המחשב ושיחות קבוצתיות על האינטרנט וההתמכרויות שהוא גורם.

בתום ארבעה חודשים נגמלתי. זה קרה כאשר במשך שבועיים ישבתי מול המחשב וסירבתי לגלוש. השהות בכפר הסתיימה. יצאתי עם התוכנה של הגמילה מהמחשב אשר אותה רכשתי בתשעים ותשעה שקל ותשעים ותשע אגורות בלבד. בתוכנה הייתה רק עוד אפשרות אחת אחרונה להקליד רק דבר אחד. נתון לבחירתי. האפשריות היו אימייל או סיפור או תגובה לאיזה נושא שאבחר.

אני הקלדתי סיפור.  אני מקווה שזה הסיפור האחרון שלי לאינטרנט.

נגמלתי.

אני מקווה שזה יחזיק מעמד.

(מניסיון של גמילה מסיגריות, אני יודעת שזה לא).