אני הקול הצף, זה שנמצא בין תשע מאות אלף קולות צפים שהם שלושים מנדטים שלא יגיעו לספירה. אני לא קול צף, אני קול עובר ולא שב כי אני לא מתכוונת בכלל להצביע לאף אחד מהמועמדים שרעבים לשררה ולשילטון ולעונג שנמצא בשני אלה

אני לא אלך להצביע. כי אף אחד משלושת המועמדים לא הוכיח לי כי איכפת לו ממני או מאנשים כמוני שנקראים אזרחים בשפת העם. לאף אחד מהם אין תוכניות בשבילי או בשביל אף אחד מתשע מאות אלף הקולות האחרים. לאף אחד מאלה שרצים היום לממשלה לא איכפת אם טוב לנו או רע לנו, בדרך כלל רע.

למה שאני אצביע? כדי שראש הממשלה הבא יגור בקומפלקס דיור שעולה שש מאות וחמישים מיליון שקל בזמן שזוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה משלהם בשווי של חמש מאות, שש מאות אלף שקל?

למה שאני אצביע? כדי שאני אגלה כי ראש הממשלה הבא מושחת לא פחות מקודמו? כדי שהעשירים יתעשרו עוד יותר והעניים יעשו יותר עניים? יש לנו את כבר עכשיו, לא צריך ראש ממשלה חדש כדי לקבע את הפער.

אף אחד מהמועמדים לא הציע דברים שיטיבו עם העם. אף אחד מהם לא דיבר על דברים שהעם צריך. הם דיברו על בעיות ביטחון שיפתרו. כל השנים מדברים על בעיות ביטחון שיפתרו והבעיות לא נפתרות, אלא מחמירות יותר ויותר. שמונה שנים של טילים בדרום לא נפתרו, עכשיו הם יפתרו? אני מסופקת.

ארבעים שנה היו למדינה לטפל בעויינות של הפלשתינאים, לחנך אותם כדי שיראו כי אנחנו רוצים שהם יחיו איתנו בשלום, כדי שהם יבינו שהכלכלה שלהם תלויה במצב של רגיעה עם מדינת ישראל. לחנך את הילדים שלהם ששלום בינם לביננו זה מצב שלכולם הוא טוב. ומה המדינה עשתה? כלום.

ארבעים שנה יש בעיות חינוך במדינה. ארבעים שנה לא ברור אם שנת הלימודים תפתח או לא תפתח, בדרך כלל היא נפתחת בשביתת מורים פראית. כל שנה הריטואל חוזר על עצמו, שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים יש טוטו הימורים כן תהיה שביתה, לא תהיה שביתה. בדרך כלל זה נפתח בשביתה.

ביבי הנציח את העוני במדינה. אני לא יודעת מה כולם היום מתלהבים מביבי שהבטיח בזמנו מחשב לכל ילד והיום כל ילד מוכן להסתפק בארוחה חמה בבית הספר וגם את זה אי אפשר לספק לו. ביבי מדבר על החינוך. הוא ישפר את החינוך בארץ, הוא ידאג לחינוך בארץ, כן? באמת? הייתה לך הזדמנות, מה עשית אז? כלום. לא חינוך ולא נעליים.

איפה יום לימודים הארוך? איפה המחשב לכל ילד? איפה פתרון שכר המורים?

רוב הקולות הצפים הם של הנשים. זה נכון. מצפים מהנשים שישתלבו במעגל העבודה, שיפתחו קריירות, שנשים תהיינה יזמות, שיפתחו עסקים קטנים, יש המון קורסים להעצמת האישה וכל השאר. אבל...

אבל, איך אישה יכולה לפתח קריירה כאשר העולל שלה חוזר מכיתה א' כבר בשעה שתים עשרה בצהריים? איך אישה יכולה לפתח עסק כאשר מטפלת עולה משכורת חודשית של פועל במשרה מלאה? איך אישה כאן בארץ יכולה לעבוד בשקט כאשר המעון עולה אותו דבר ויותר?

גם אישה שיוצאת לעבוד כשכירה לא מצליחה לעבוד במשרה מלאה יותר ממספר שנים. כל עוד הילד במעון, אז היא יכולה לעבוד עד השעה חמש אחה"צ ולשלם למעון את כל מה שהיא מרוויחה. ברגע שהילד מגיע לגן רשות/חובה/כיתה א' היא חייבת לעבור למשרה חלקית. מצד אחד ילד בן שש לא רוצה מטפלת, מצד שני, הוא לא בגיל שאפשר להשאיר אותו בבית לבד. מניסיון.

אז נגיד שאפשר לפתוח עסק בבית, כמו שאני עשיתי. כאן נכנס לתמונה מס הכנסה. מס הכנסה זה מין גוף שרק לוקח ולוקח ולוקח ולא מחזיר כלום. ברגע שפותחים עסק והעסק נרשם במס הכנסה, עוד לפני שמרוויחים את הפרוטות הראשונות כבר מקבלים ממס הכנסה דרישה לתשלום מקדמות.

המקדמות תמיד בסכומים אסטרונומיים. אם משלמים את המקדמות, מס הכנסה ימצא המון סיבות לא להחזיר את הכסף גם אם הרווחים לא היו כמו שמס הכנסה צפה אותם. אם לא משלמים את המקדמות, הן חוזרות בדרישות לתשלום כשיש עליהן כבר קנסות וריביות שמעצימות את הסכומים האסטרונומיים.

כשסוגרים את העסק הקטן שנפתח בבית, מס הכנסה לא מרפה. שנים אחרי שסגרתי את העסק הקטן בבית המשיכו להגיע סכומים לתשלומי שומה בגובה שבע מאות ושמונה מאות אלף שקלים. הם ממשיכים להגיע גם היום.

למרות שהמדד נראה כיציב ולא עולה, המחירים במשק עולים ועולים. למה? אף אחד לא יודע. אז היו ההתייקרויות של האורז בעולם וישראל הייתה מהראשונות להעלות את מחיר האורז, בינתיים המחירים של האורז ירדו כי הסתבר שזה היה בסך הכל תרגיל של איזה איש בורסה בלונדון להעלות את מחיר המניות שהוא רכש, אבל בישראל מחיר האורז נשאר גבוה כמו מקודם.

גם מחירי הדלק ירדו, אבל הבנזין כאן בארץ נשאר יקר ויחד איתו כל שאר המצרכים שמצריכים הובלה. לכן היום כאשר נכנסים לסופרמרקט וקונים כמה פריטים, תמיד זה יעלה כמאה שקלים ואני לא מדברת על סל קניות מלא.

בארץ יש את האחוז הכי גבוה של הגירושים. אף אחד אף פעם לא שאל למה ולא חקר מדוע כאן מתגרשים כל-כך הרבה. אף אחד לא רוצה לגעת בבעיה הכאובה הזאת. אז אני אישית יודעת כי כל הגירושים נובעים בגלל הלחץ הכלכלי.

כאש אין כסף, יש מריבות. כאשר יש כסף גם כן יש מריבות. כאשר הבעל והאישה עובדים ומרוויחים ביחד ארבע וחצי אלף שקל והם צריכים לפרנס את המשפחה בכבוד, הכסף לא מספיק לכל מה שהם והילדים צריכים. הכסף הזה מספיק בדיוק לשכר דירה, כלכלה ואולי גם מיסים. אין כסף לחוגים, לבילוי חופשה ביחד, למותרות כמו קניית בגדים, נעליים וכאלה. התסכולים מביאים אותם לרבנות.

כאשר הבעל מרוויח יותר משכר מינימום זה אומר שהוא צריך להשאר במקום העבודה המון שעות. הוא לא רואה את המשפחה והמשפחה לא רואה אותו. גם כאן התסכולים מביאים את הזוג לרבנות.

כאשר תהיה כאן ממשלה שתדאג לאזרחים, כאשר שנת הלימודים תתחיל בהתרגשות של העוללים ולא בתסכול של כן שביתה, לא שביתה, כאשר יהיה יום לימודים ארוך בכל בתי הספר והאימא תוכל לפתח קריירה בלי לדאוג לילדים.

כאשר משפחות תוכלנה להתפרנס בכבוד בלי להזדקק לעמותות,כאשר יכנסו לסל התרופות כל התרופות מצילות החיים, כאשר שכר המינימום יספיק גם לכלכלת המשפחה וגם ישאר ממנו לבילוי שעות פנאי וחופשות, כאשר יחליטו ויתחילו בניית שיכון לזוגות צעירים ולא יהיו שביתות של מתוסכלים במשק,

אז אני אלך להצביע לאותו ראש ממשלה, עד אז, אני מוותרת על הזכות והכבוד של ההצבעה בקלפי.