הסערה חלפה, השמיים התבהרו ועתה ברורה גם המפה הפוליטית שנוצרה בארצנו. ניתוח של תוצאות הבחירות מוכיח, כי הכיוון שלי ב"מדריך משוחד בהחלט למתלבטים" היה נכון. רק 12 מ-33 הרשימות עברו את אחוז החסימה ומאות אלפי קולות בוזבזו במקרה הטוב ביותר ובמקרה הגרוע, הם יחזקו את הליכוד וישראל ביתנו, להם יש הסכמי עודפים. ציפי לבני קיבלה אומנם את מירב הקולות, אבל הסיכויים שלה להקים ממשלה קלושים ביותר. שנוא נפשם של כול חבריי ומכריי, ביבי, יהיה ראש ממשלתנו, ליברמן וחבר מרעיו יכהנו כשרים בממשלתו, בעוד ציפי ומפלגתה יזכו כנראה לתיקים בכירים, אבל ההובלה תישאר בידי הליכוד. השפעתה של לבני, שרת החוץ(?), תהיה מזערית בלבד (לליכוד יובטח רוב בכנסת, גם ללא תמיכת מפלגתה) והיא תצטרך לייצג קו מדיני ימני יותר מעמדותיה.

זה התסריט האופטימאלי - עבור לבני והמדינה. תסריט גרוע הרבה יותר יהיה אם מנהיגת קדימה לא תוכל להסכים לתנאי ההצטרפות שיוצעו לה, תחליט להישאר מחוץ לממשלה וכל הגוף של "קבוצת אינטרסנטים, שקצו בדרכו הקיצונית ובלתי מתפשרת של הליכוד ... וניסו להוביל את המדינה בדרך שקולה ומפוכחת יותר", יתפרק לגורמי היסוד שלו וחלק מאנשי קדימה יחזרו לכור מחצבתם, הליכוד. במקרה זה, ללא ההשפעה הממתנת של לבני, יקיץ על כל תהליך השלום, אפילו במתכונתו הצולעת בהנהגתו של אולמרט.

ביבי סנדל את עצמו בקשר לרמת הגולן, כך שאין סיכוי, כי הסורים ייכנסו עמו למו"מ. באשר לפלסטינאים, יש רק שני גורמים הנותנים לנו תקווה קלושה. האחד הוא ההיסטוריה שלנו המוכיחה, כי כאשר אדם מגיע לכסא ראש הממשלה, עמדותיו הקיצוניות מתמתנות. כך קרה לרבין, לשרון, לאולמרט, ללבני (שהניחה, כי תגיע לכסא זה) ואף לביבי עצמו (שבשעתו חתם על שורת הסכמים מאוזנים עם ערפאת, כולל "הסכם וואי" שעיגן מחדש את תהליך אוסלו והסכם חברון, שחילק את העיר בין הערבים והיהודים).

הגורם המעודד השני הוא ברק אובמה, שלא יסכים בשום אופן, כי המזרח התיכון ימשיך להיות מוקד מתיחות נפיץ, מקור למלחמות חוזרות, ההורסות מדי פעם בפעם את התשתיות הפלסטינאיות ומדינות המערב נאלצות לתרום מיליארדים, להם הם זקוקים בעצמם, כדי לשקמם מחדש, אבל אוי לאותה בושה, אם תקוותנו היחידה לחיות בשלום בארצנו, היא הצפייה ללחץ חיצוני, אפילו אם זה הידידותי ביותר. 

ומה יהיה על השמאל בארץ? השמאל חי וקיים ואני אפילו קצת גאה על העמיתים הרעיוניים שלי - למרות שאינני מסכים עם החלטתם שנתקבלה ברגע האחרון, בתוך הקלפי - שנקראו לדגל להציל את המדינה וכמיטב המסורת של תנועות הנוער וצה"ל, שכבו על גדר והכריעו עם ראשם במקום עם ליבם. ניתוח פרטני של תוצאות הבחירות מוכיח באופן ברור שמצביעי מרץ וגם מפגלת העבודה, היו אלה שהעניקו לציפי לבני את הישגה הנאה. אפילו בקיבוצי השומר הצעיר, שרוב חבריהם הם אנשי מרץ, הוענקו יותר קולות לקדימה מאשר למפלגתם. לזכותו של מזכ"ל מרץ, חיים אורון, ייאמר, כי בקיבוצו, להב, קיבלה מרץ 55% מהקולות וקדימה 'רק' 21%. 15% הלכו למפלגת העבודה, ו-2% לעלה ירוק. (מסימני הזמן הוא, כי גם בקיבוץ זה זכה הליכוד ל-3% וישראל ביתנו ל-2%. מישהו מכם זוכר עדיין את מושג הקולקטיביות הרעיונית?) בקיבוצים אחרים, רוב הקולות ניתנו לקדימה.

אם ג'ומס החביב, שגם יריביו המושבעים משבחים את עבודתו הפרלמנטארית, לא הצליח לשכנע אפילו את חבריו למשק, לתנועה הקיבוצית, ניתן לומר, כי קמפיין הבחירות של המפלגה שהוא עומד בראשה, כשל כישלון חרוץ.

למרץ מאגר אוהדים גדול. עובדה, סקרים שנערכו זמן קצר לפני הבחירות, העניקו לה עד שבעה מנדטים. הסכנה העיקרית למרץ לא באה מצד ליברמן, כי אם מצד קדימה. במקום לפרסם מודעות בחירות מאירות עיניים בעמודים הראשונים של העיתונים, בנוסח 'פחות ליברמן, יותר מרץ', צריך היה להשקיע מאמץ בעבודת שטח מעמיקה בקרב ציבור אוהדים זה ולשכנעו, כי הרוצה לחזק את לבני, חייב להצביע למרץ. קדימה יכולה אומנם להתגאות בכך שבזכות קולות השמאל היא המפלגה החזקה ביותר בכנסת, אבל כפי שראינו לעיל, זהו הישג סמלי בלבד. אם ההסכם הקואליציוני בין קדימה ולליכוד לא יעלה יפה וחלק מחברי קדימה יערוק, הרי הקולות שנדדו ממרץ ומהעבודה לקדימה, חיזקו בעצם את הימין.

עתיד מדינתנו נראה עגום מתמיד. הכישלון המתמשך של ראשי הממשלה מהשמאל ומהמרכז לספק את סחורת השלום, שטענו, כי נמצאת בהישג ידם, שכנעו את רוב הבוחרים שאולי דרכו של ימין טובה יותר, אבל לדאבוני, העתיד יוכיח, שהם טעו בגדול. באיזה מידה תינזק המדינה מטעות זאת, יתברר בעוד מספר שנים. אינני רוצה להעלות כאן תחזיות שחורות, נהדק את השפתיים ונשרוד את השנים הקשות האלה.

החדשות הטובות הן, כי קיימת מחזוריות מסוימת בנטיותיו של הציבור ואחר הכישלון החרוץ של הימין, בבחירות הבאות, יתחזק השמאל מחדש. עד אז עלינו להתרכז באותם הדברים בהם דרכה של מרץ אינה שנויה במחלוקת, עשייה חברתית, עבודת שטח בעיירות פיתוח, שמירה על הסביבה, על זכויות האדם. יש לקוות שגם מפלגת העבודה תתקן את דרכה, תמצא לה מנהיג ראוי ותחזור להיות מפלגת שמאל וחלופה ראויה להנהגת המדינה.