באמצע הלילה העיר אותי קולו של רעם אדיר שזעזע את אמות הסיפים של ביתנו. מחוץ לחלון הפתוח הכה הגשם בעוז בעצים, אבל אני, מכורבל בשמיכת הפוך שלי, עם אשתי הנושמת בשלווה לצדי - אותה יעיר רק דבר אחד: בכיו של ילד שהופקד באחריותה - הרגשתי נהדר! שלם עם עצמי, עם מה שנפל בחלקי, עם עצם העובדה שאני חי ונושם, שום דבר לא כואב לי ואין דבר המדאיג אותי במיוחד (טוב, אולי ביבי כראש ממשלתנו, אבל העם היהודי ואני הקטן, שרדנו דברים יותר קשים מזה וגם על תקופה זאת נתגבר). באותו רגע לא הייתי מתחלף עם אף אדם. שום פיתוי לא היה מזיז אותי מקני המרופד, לא ווילה בקיסריה המצוידת בכל מה שכסף יכול לקנות, לא יאכטה פרטית מפוארת, עם מנחת מסוקים משלה, לא מיליון שטרות ירוקים מרשרשים ואף לא הזמנה לארוחת לילה עם שחקנית הקולנוע הנערצת עליי גווינת' פלטרו'.

נרדמתי שוב עם חיוך על שפתיי וגם התעוררתי עמו. אומרים שזאת אחת הדרכים לשינה טובה, נינוחה: להירדם עם מחשבות חיוביות.       

ההרגשה הטובה המשיכה ללוותני גם בבוקרו של יום המחרת, אבל זה גם החל להרגיז אותי במקצת. לגמתי קפה בוץ, נגסתי בסהרון הפרג האהוב עליי, עיתון הבוקר היה פרוש על ברכיי, אבל במקום לעיין בו, שאלתי את עצמי מה לעזאזל פירושו של החיוך הטיפשי הזה המרוח על שפתיי, כאילו צויר בידיו האמונות של make-up artist? האם אני באמת מאושר ואם כן, איזה סיבות יש לי להיות כזה? הרי השעון הביולוגי שלי לא התהפך (כמו בסרט המוצג עתה בארץ) ואף האופטימיים שבידידיי אינם טוענים שמיטב שנותיי עדיין לפניי.   

ניסיתי לעשות רשימת תיוג, מה דרוש לו לאדם לאושר? בן זוג תומך, משפחה אוהבת, בית חמים עם גג שאינו דולף, מיטה נוחה, מים זכים לשתיה וחמים לרחצה, משלח-יד שאוהבים לעסוק בו ומספק הכנסה צנועה, אך קבועה, מזון פשוט וטעים וכמובן בריאות טובה וגישה זמינה לשירותי רפואה. נראה לי, כי זה הכול, הלא כן?

(ניתן כמובן להוסיף לרשימה פריטי נוחיות ופינוק, כגון גאדג'טים חשמליים ומכאניים שונים, החל מטלוויזיה, רדיו, נגנים שונים, מחשב, מדפסת, טלפונים, מכונית ועוד ועוד ועוד, שאינני רואה בהם מותרות ואודה, כי אתקשה לתאר את חיי בלעדיהם, אבל הם אינם העיקר ואינם תורמים להעצמת אושרי).

האם ניתן להיות מאושר גם ללא כל הדברים שברשימתי? אני מניח, כי כן. אני יכול לתאר לי למשל אדם ערירי, ללא בן זוג, או משפחה, המאושר עד הגג, אבל בשבילי אופציה זאת אינה קיימת. אני שונא להיות לבד, אוהב להיות נאהב (ומי לא, בעצם?), מכור לרחש ומהומה מסביבי, סימני-חיים הנשמעים מהחדרים הסמוכים. אינני טיפוס האדם המתבודד במדבר, מתבונן בטבורו ומהרהר במהות קיומנו.

אני מאמין, כי נסיבות אלה המעלות חיוך לא-רצוני על פרצופי, תורמות גם לבריאותי הנפשית והגופנית. קראתי רק השבוע, כי "פרופ' טום קירקווד, מהמכון לבריאות והזדקנות באוניברסיטת ניוקאסל שבבריטניה מסביר, כי רק רבע מהגורמים הקובעים עד איזה גיל נחיה, הם תורשתיים, כששלושת הרבעים הנוספים נקבעים על ידי הסביבה." (הארץ, 23.02.09).

 אם נסכים לכך, כי הדברים שמיניתי לעיל, הם היסודות הדרושים לאדם ממוצע באשר הוא, כדי להפכו למאושר, נוכל גם לשים את האצבע על מקורה של הבעיה הנראית כחשובה ביותר בעיניי בעולמנו. במאה ה-21 בעלת ההישגים הטכנולוגיים והמדעיים המדהימים, כשהעושר האנושי המצטבר מגיע לסכומים אגדיים שלא היו כמוהם בהיסטוריה האנושית, יש עדיין מיליארדים רבים שיסודות צנועים אלה יחסית, חסרים להם חלקם, או כולם. הידעתם, כי תוחלת החיים בסווזילנד מגיעה בקושי ל-30 שנה? ארה"ב והאיחוד האירופי מוציאות ממש בימים אלה טריליונים דולרים, או אירו, כדי להציל ולשמר את אורח החיים הבזבזני של חברתם. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם אילו ניסים ניתן היה לחולל בשינוי גורלם של אותם ההמונים המסכנים באפריקה ובאסיה, לו סכומים דומים היו מושקעים בשיפור נסיבות חייהם? המקורות הרי לא חסרים, רק הרצון, המחשבה, הכוונה.

אוטופיה סוציאליסטית? פילנתרופיה צדקנית? חלוקה שוויונית של העושר? לאו דווקא. ניתן להוכיח בקלות, כי ההשקעה לא רק שלא הייתה מרוששת את המערב העשיר, כי אם תורמת להבראת כלכלתה, להגברת הייצור, לחיסול מוקדי תסיסה חברתית פוטנציאליים, למניעת מלחמות אזוריות ובסופו של חשבון חוסכת משאבים אדירים המוקצבים כיום לחימוש, להדברת בעיות בריאות, מגיפות ורעב, לשיקום הריסות אחר מלחמות הרסניות.

ומה באשר לאושרי הפרטי, האישי? אני מודע לכך, כי הוא בן חלוף ומספיק, כי גורם אחד זעיר במשוואה ישתנה לרעה - כפי שאין ספק מבחינה סטטיסטית שבמוקדם, או מאוחר ישתנה - כדי שאהפוך לאדם ממוצע, ממורמר, מלא טרוניות, המלין על מר גודלו, מספר על מחלותיו, מכאוביו, לכל מי שמוכן לשמוע, אבל אם הייתי יכול להתנחם בכך, כי נעשתה לפחות התחלה צנועה בהרחבת מעגל המאושרים בעולם, בבוא יומי, הייתי גם יכול להסתלק מהעולם עם חיוך מטופש (ובלתי מובן עבור רוב רובם של אלה שילכו אחר ארוני) על שפתיי.