מאז הסכם אוסלו אשר נחתם בשנת 1993 וחתם בכך לשלילה את כושר ההרתעה הלאומי של שלנו, מדשדשת ישראל במדמנת הבוז מכל קצוות המזרח התיכון כמו גם מצד ההקהיליה הבין לאומית.  מסיבות שניתן לאבחן שורשיהן באלפים שנות גלות, גלשה ישראל ובפרט מנהיגיה, לתזה כי העמדת פני "נאורים", "ליברלים", "אזרחי העולם" ונוחים להתרצות, תרכוש את אהדת העולם כלפינו ואלו יוציאו הערמונים עבורנו מן האש.

בעבר, כאשר ישבו ממשלות שמאל וימין בישראל אשר חרטו על דיגלן את ישראל כמדינת לאום יהודית, ציונית ודמוקרטית היתה תדמית ישראל ככח מוביל במזרח התיכון בשיאה וכך בהתאמה נישמר כושר ההרתעתנו.  משהחלה ישראל להרכין ראשה ולכשכש בזנבה נעלמה תדמיתה החזקה של ישראל כלא היתה וכך בהתאמה היחס כלפיה הן מצד ערביי הזירה ומדינות העולם.

רבים וטובים במקומותינו שבויים ברעיון כי כח צבאי מאומן ומחושל לבדו יעניק לנו כח הרתעה.  רק נוסיף לסדר הכוחות הקיים כך וכך דיוויזיות משורינות וחיל ורעדה יאחז את המזרח התיכון, ולא היא.  באם נצא מן ההנחה המוצדקת כי "הפעלת הכח הינה מימוש המדיניות באמצעים אחרים" הרי נובע מכך כי המדיניות, התכסיסנות המדינית, היא מלכת הקרב ולא בהכרח הגיסות הלוחמים.

למה הדבר דומה?  לבעל גוף שרירי בנוי לתלפיות אך בעל כח שיכלי מוגבל אשר בוודאות יכשל ב'קרב-מגע' כנגד רפה השרירים אך המתוחכם בפעולתו.  כל הדיוויזיות שיוטלו לקרב לא יוכלו לבדם לכח מתוחכם מהצד השני אפילו ויהיה זה קטן וחלש מספרית.  יתרה מזו, ההיסטוריה כבר הוכיחה כי תחכום וכוח עמידה לאומי המונהג בידי מנהיג ראוי, מייתר מלחמות ובאם אלו פורצות, ד'לית ברירה ומשכלו כל הקיצין, הניצחון מושג  בקלות יחסית (סון טסו - "אמנות המלחמה", המאה הרביעית לפנה"ס).

תמוה ככל שישמע, אך הגיוני להלל, מראית העין שקולה כנגד דיוויזיות טנקים רבות.  באם יאמין הצד שכנגד כי עומד הוא בפני מנהיג בילתי צפוי, כלב משוגע אמיתי, אשר נושך בפראות כל אימת שמאוים ומסתיר בחובו קלפים מנצחים, אפילו ומדומים, הרי ישקול הוא את צעדיו שקול היטב ויימנע ממתקפה על כוחותינו.

מי יעז לתקוף את צפון קוריאה, איראן, חיזבאללה, סוריה ואחרות.  מי יעז לתקוף את "הכלבים המשוגעים", הבילתי צפויים שם?  הם אינם כאלו, הם אינם משוגעים, נהפוך הוא, נימצאים שם אנשים מחושבים וערמומיים, הלואי עלינו.  האם נסראללה היה מעז לחטוף חיילים באגרסיביות ובזילזול עמוק ביכולותיה של ישראל  לו ידע כי מולו עומד "כלב משוגע"?  האם החמאס היה מסתכן בשמונה שנות ריקוט והפגזת הדרום לולי ידע כי ישראל הינה אך כלבת צ'יוואווה בעלת סרט וורוד על צווארה? 

הדיפלומטיה הבין לאומית הינה רופסת מדי מלכופף ידי רב-שחץ, תהיה זו קוריאה הצפונית, איראן, חיזבאללה, חמאס או סוריה.  החזיון המחריד בו אומות שלמות ניכחדות דרך טבח ומרחץ דמים שלא ניתן אף לתאור באזורי אפריקה והמזרח התיכון כאשר הקהיליה הבינלאומית למצער מצקצקת בלשונה, מעידה על אזלת ידן ורפיסותן של אומות העולם "המאוחדות".  ישראל חייבת ליתן דעתה להלכי הרוח הבינלאומיים אך זאת עד לגבול צרכי קיומה הבסיסיים ובתוך חישובי עלות-תועלת, כניזכר.

באם המלחמה הינה השגת יעדים מדיניים באמצעים אחרים, כאשר התימרון המדיני הינו מלך הקרב, הרי ההסברה ואחותה הקרובה, התעמולה, הינה כלי הנשק בידי המדיניות להשגת יעדיה, השקולה כנגד הגייסות הלוחמים הן בצידנו והן בצד האויב.  ההסברה המשולבת בתעמולה, צד בצד לנחישות ותחכום מדיני ומנהיגותי, המאפשרת הטלת מורך בלב היריב, היא החרב המתהפכת בידי המדינאי להשגת מטרותיו ללא מלחמה כלל, או להכנת זירת המלחמה לפני השימוש בגייסות.

להוותנו, לא הישכלנו למנף בזירה הבינלאומית את הסכם אוסלו לטובתנו ואכן זה ניכשל (וזאת בנוסף לביצוע האומלל של ההסכם מצידנו).  האינתיפדה השניה היתה לכישלון אדיר מבחינת הסברת ישראל.  גרוש גוש קטיף האסוני לקיומנו גרם לכולנו לאכול מרורים וגם להיות מגורשים מהעיר עקב הסברה עלובה מאין כמוה.  שתי המלחמות שהתרגשו עלינו לרעה בשלש השנים האחרונות ניכשלו כישלון חרוץ עקב הסברה שערוריתית וכישלון קולוסאלי של הממונה עליה, משרד חוצנו והעומדת בראשו. 

ישראל ניצחה בנקודות לגישתה אך כשלה בהשגת יעדיה המדיניים במלחמות אלו לגישת כל בר דעת עקב ההסברה הכישלונית אשר מעשית עצרה את הגייסות בתנופתם בשעות השיא ולא איפשרה לסיים המלחמות בתוצאה מדינית ניצחת לנו והלא בסיומו של יום, זוהי מטרתנו בשימוש בגייסות הלוחמים.  שתי המלחמות האחרונות לא היו מלחמות "אני מנצח, אתה מנצח" היו אלו לאמיתו של דבר מלחמות 'לחיים או למוות' ואנו, כלאמר מנהיגינו, כשלנו, תוך אווילות משרישה, בהבנתן העמוקה מהפן הטקטי כמו גם האסטרטגי.  כהרגלנו בשני העשורים שחלפו אנו מסכיתים לגורמי חוץ אשר טובת ישראל אינה בהכרח בראש מעיניהם כחלופה בצורך לההאזין לצרכינו הלאומיים הקיומיים הבוערים.

אמנם קיבלנו תמיכה מסויימת מארצות המערב ומסויגת ממדינות ערביות במלחמת "עופרת יצוקה" אך זו באה למרות ההסברה הישראלית הכושלת מפאת שהחמאס ואשר הוא מיצג, ניתפס כאיום עתידי-איסלמיסטי על מדינות אלו, וכך נהננו אנו כאן מן ההפקר.

ההיסטוריה הקצרה שלנו מראה כי שנות החמישים למאה הקודמת קיבעה בתודעה האזורית את ישראל ככלב המשוגע אשר יישך חזרה ובכח רב במדה ויינשך.  שנים אלו אופיינו בפעולות תגמול בעבור תוקפנות כנגד ישראל כמו גם מערכת סיני.  מנהיגי ישראל ד'אז שידרו נחישות וכושר עמידה.  המנטרה הישראלית של אותם ימים היתה של "דם יזע ודמעות" כלפי פנים אך לא פחות מכך גם כלפי חוץ.  גם שנות השישים לא שינו את המגמה הבסיסית הישראלית.  תגובות ישראל לפעולות התגר הסוריות מרמת הגולן ומלחמת ששת הימים הימשיכו בנתיב הנחישות של מנהיגי ישראל והעם הלך בעיקבותיהם.

אמנם 'מלחמת יום כיפור' וכישלונותיה עם פתיחתה זיעזעו את דעת הקהל בישראל אך משניתיצבו הקווים בזירות המלחמה ושכך האבק, נותרה ישראל שלמה בגופה אם גם לא לחלוטין ברוחה.  מלחמה זו היא שגרמה בחשבון אחרון לעירעור כושר ההרתעה הישראלי העתידי.  לא אויבינו הם שעברו שינוי מחשבתי, אנו מבפנים החלנו לקעקע את סיכויי קיומנו.  אנו הם שחרצנו סדקים עמוקים באחידותנו כעם ואומה.  אנו ונהייתנו אחר עגלי זהב מתעתעים, אנו ונהירתנו אחר אמונות ושורשי אמונות פוסט-יהודיות פורחות באויר, אנו שידינו רפו, אנו שעודדנו את הקיצונים בין אויבינו להמשיך מלחמתם כנגדנו, אנו אשר שידרנו לאויבינו רפיסות ואזלת יד.  אנו אלו שהתעלמנו מהעובדה כי הסכנות לקיומנו לא חלפו, אפשר ואף החריפו, ובחרנו בעילפון חושים עטוי קטורת סמים ואדי אלכוהול, תוך מיצוי חיי הרגע והתכחשות לאחריות ציבורית ולאומית, אנו הם ש"עייפנו מלנצח" אשר פרושו הוא חורבננו.  אנו הם המקעקעים את סיכויי קיומנו, ממש כפי שאויבינו עושים זאת.  מכאן כי אנו אויבי עצמנו.

העובדה כי במדינות ערב לובשים שכפצ"ים ובמדינות המערב סומרות השערות  למשמע עלית מפלגת ליכוד ימנית לשלטון בישראל מוכיחה כי "תסמונת הכלב המשוגע" פועלת.  יתרה מזו, היא מוכיחה כי ממשלות השמאל הקיצוני, הפוסט -יהודי וציוני לא רק שניכשלו בכל שנגעו בעשרים השנים האחרונות אלא היזיקו באופן ישיר לענין הישראלי בכך שעצם התנהלותם גרמה לכירסום אדיר בכושר ההרתעה הישראלי הן בראיה הערבית והן מהבחינה הבינלאומית.

האמור לעיל אינו בא בסתירה לצורך ולחובה לנהל משא ומתן ודיאלוג עם אויבינו המרים ביותר.  מאידך, חייב הדיאלוג להבהיר לאויבינו כמו גם לידידינו את ראיתנו ואמונתנו בזכויותינו והקווים האדומים להם בראיתנו. עלינו להכיר ולהשלים עם עצם ישיבתנו במזרח התיכון בינות למסות ערביות-איסלמיות ומדיניותנו חייבת לתאום עובדה זו.  ישנו מקום נירחב לדיונים כלכליים תוך שיתוף פעולה בהקמת מיזמים משותפים לתועלת אזורית.  חובה עלינו לדון בהסדרי מעבר סחורות ואנשים בין המדינות.  יש לדון עם אויבינו על הסדרי ביטחון לנו ולהם אשר יהוו פתרון בינים עד הגיע הזמן בעתיד להסדרי שלום של קבע.

בנימין נתניהו וישראל הישיגו כבר כעת כושר הרתעה מוגבר לנו בלא שהלה נקף אצבע.   עצם השם שיצא לגוש הימין הישראלי כנחוש, כגוש המוכן להלחם על זכויותינו כיהודים בארץ ישראל, כבר שיפר את כושר ההרתעה הישראלי. עובדה זו מעידה בבירור ובמשתמע על הנזק שרמה גישת השמאל בעשורים האחרונים באשר לקיומה העתידי של ישראל.

ארה"ב העניקה חסותה וקידמה שותפות גורל עם ישראל משך שנים רבות משום שישראל ניתפסה כעוגן מושרש בקרקע, כדמוקרטיה נחושה, חזקה ויציבה.  חיזוריו המתוקשרים-העתידים של נשיא ארה"ב באראק אובאמה אחר סוריה ואיראן מעידים בעליל כי ישראל אינה ניתפסת יותר ככוח היחידי המשמעותי במזרח התיכון, ישראל יורדת מגדולתה וערכה מתמסמס כבת הברית המשמעותית באזורנו עבור האמריקאים.  לא משום ש"רק" ניכשלנו בשדה הקרב (וזאת אכן ארע), אלא משום שמשך העשורים האחרונים מגלה ישראל רפיון יד חברתי, נחישות אידאולוגית בעייתית ורצון קיום לאומי המוטל בספק. 

הדבר יוביל "לאיזון" במדיניות האמריקאית במזרח התיכון ו"איזון" זה פירושו מהלכים אמריקנים על חשבון ישראל ולו מהטעם הפשוט כי כל וויתור ישראלי חותך בבשרה החי בעוד שוויתור ערבי, באם כלל יעמוד על הפרק, אינו משפיע על המסה האדירה בשטח ואוכלוסין של ערביי המזרח התיכון.

ישראל חזקה תירכוש בעלי ברית חזקים, ישראל מפשקת רגליה ומכשכשת בזנבה תירכוש את בוזן של המעצמות ובסופו של יום תפסיד תמיכה מקיר לקיר.  אל לנו לשגות באשליות כי בעיתות צרה ומצוקה קיומית יצא העולם להגנתנו.  רק עוז רוחנו ואחדותנו יעמדו לימיננו בעיתות חרום קיומיות.

אין פסול בממשלת שמאל בהנהגת מדינת ישראל, נהפוך הוא--חשיבות רבה בכך לתקינות הדמוקרטיה שלנו-אך זאת במדה ונישמרים העקרונות הקיומיים של מדינת ישראל.  ולפיכך, עקרונות אלו חייבים לקבל ביטויים בספר החוקים הישראלי ובכך יעמדו לעיתות חילופי שילטון.  תקינות המשטר הדמוקרטי שלנו מחייב חילופי שילטון מדי ארבע שנים ולוואי מדי שמונה שנים.  תקופה ארוכה מזו המקבעת מפלגה כלשהי בשלטון מביאה לשחיתות אישית והשחתת המידות בין חברי המפלגה, המחלחלת לכל שדרות השרות הציבורי וממנו לכלל הציבור.

גם אין לחשוד באנשי שמאל כי טובת העם והמדינה אינה לנגד עיניהם.  טובת הכלל הינה לנגד עיניהם כפי שהינה לנגד עיני אלו מגוש הימין.  אלא מאי, רבים מהפרטים בגוש השמאל מתאפיינים בקיבעון מחשבתי.  הנך מצפה מאדם נורמטיבי כי ישנה, אמור יעדכן, דעותיו בהתאם לארועים כמו גם לתנאי סביבה משתנים, אך עובדתית, במבחן המציאות, לא במקומותינו.  

וכך הפך הימין המתון, אשר עידכן עצמו לנוכח המציאות, להיות השמאל הישראלי האוטנטי בעוד שזה המכנה עצמו "שמאל", נטה חדות לכיוון הרדיקלי, אנטי ישראלי ואף אנרכיסטי.

להוותנו, נוצרו במקומותינו שני מחנות אשר בטעות סמנטית  אנו מכנים אותם ימין ושמאל, כוחו של הרגל.  אלו אינם שמאל וימין, אלו, הראשונים, אנשי "שלום אינסטנט", אלו קיצרי הרוח, הבוחרים ב"שלום כעת" על חשבון קיומם של הדורות הבאים.  בניגוד למחנה השני, אלו "נאמני העם היהודי" הנחוש, האידאולוגי, הבוחר בשלמות העם והארץ למען הדורות הבאים.  המחנה הראשון רואה בחיי הרגע, באנוכיות הפרט, באהלהת האני את חזות הכל בעוד שהמחנה האחר רואה בהווית העם כיהודי ובישיבתו לבטח בארצו בהווה כמו גם בעתיד את התגשמות מטרותינו הלאומיות.  המחנה הראשון מתנהל בגחמת הרגע, ב'משיחיות תהליך שלום שאינו שלום'.  המחנה השני פרגמטיסט ורגליו נטועות בקרקע.

העם ומנהיגיו חיים בסימביוזה הדוקה.  באם יהיה העם רפה רוח, המתנהל תוך דישדוש לאומי, כך יהיו מנהיגיו ולהפך.  עם נחוש יצמיח מנהיגים נחושים אשר יפעלו בנחרצות למען צרכי קיומו של הציבור ומכאן עלינו להתרכז בחינוכו של הציבור, בעיקר הצעירים בינינו, לראות דברים כהוויתם ולקחת גורלם בידיהם. 

אין הכוונה ל"חינוך מחדש" נוסך ברית המועצות לשעבר או כדוגמת המתואר אצל ג'ורג' אורוול בסיפרו " 1984".  המדובר הוא בחינוך ערכי, חינוך מתוך כבוד הדדי לערכי רוח האדם וחרותו מתוך הכרת ואיזון הצרכים הלאומיים של הפרטים וכלל הציבור כאחת.

לשמחתנו איננו יצורים מקובעים ומתוכנתים, אך חינוך דורות העתיד לערכים, החיוני מעבר לאפשרי לתאור במאמר זה, אפשר וימשך דורות.  עד אז עלינו להכיר במציאות ללא כחל ושרק ולתמוך באותם ממנהיגינו המגלים שאר רוח ודבקות במשימה אשר אנו, הציבור הטלנו עליהם למלאה.  עלינו להקיא מקירבינו את אותם משרתי עצמם וביתם.  אך אלו המוצאים בתפקידיהם הציבוריים שליחות לאומית הבאה על חשבון רווחתם האישית, אלו הם יהיו נציגינו ובהם ניתמוך.

ברי כי בכך לא תמו הנושאים המרכיבים את החוסן הלאומי כמו גם את כושר ההרתעה שלנו אך ירעת המאמר אינה מספיקה לכך.  נזכיר את חוסנם הכלכלי של המדינה ואזרחיה כמרכיב חיוני בחוסננו הלאומי.  ואל נישכך את הפיתרון ההכרחי, הבוער, בשיטחי החיכוך שבין האזרח לרשויות השילטון, הפקידות הממשלתית, הביורוקרטיה, מערכת המשפט והפרקליטות המקעקעים את מורל האזרחים.

ללא כל רצון להצטייר כמשיא עצות, מאמר זה בא לשמש כתיזכורת לראש הממשלה המיועד מר בנימין נתניהו כי הן בחזית הפנים-מפלגתית כמו גם הבינלאומית, מיבחנו יהיה בנחישותו, ועמידתו על עקרונותיו, המשולבות בתיחכומו בניהול עניני המדינה.  המשא ומתן המגוכך עם "קדימה" להרחבת הממשלה לא מציגו באור חיובי ביותר.  גם "לא" הופך במהרה ל'לא'.  נזכיר כי "אפשר להביא הסוס לשוקת אך אין אפשרות להכריחו לשתות המים".  "הדיפלומטיה היא אמנות האפשר" ודי לחכימה ברמיזא.  עת לדיפלומטיה גלויה ועת לניסתרת.  דומה כי הגבול הברור לכל, לא היה במקרה זה ברור דיו.

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/