אתמול כשיצאתי מאילת ב-12 וחצי בלילה,
התחלתי את הנסיעה, התארגנתי על מוסיקה טובה
והכול היה מעולה, אבל היה לי חסר עם מי לחלוק את זה.         
מאוד הרגשתי, ממש בזבוז של רכב ריק,
כל כך רציתי לקחת טרמפ מישהו.

שמתי עיניי על כל צומת ועמוד שהיה הכי קרוב ודומה לתחנה.
אחרי ממש לא הרבה זמן,
וואלה קיבלתי את שרציתי ו"בגדול"
ממש נתנו לי מתנה יקרה.

אני רואה בחושך בקושי בין הטיפות, משהו זז לכיוון הכביש,
מישהו באמצע המדבר בקור תקוע, באיזה חור לא רחוק מאילת.
הוא שואל אותי לאן אני מגיע?
ואני אומר לו בני ברק.
הוא שומע בני ברק, מחייך ומתרגש כאחד
שממש הולך להתעלף מהתרגשות.

עולה לרכב כולו ברכות ואהבה והוקרת תודה.

מסתבר ...

שהבן שלו אושפז ממש באותו הלילה בתל השומר.
הודיעו לו ב-1 בלילה וככה הוא זינק מהמיטה ישר לצומת
והוא עומד בקור, מת לתפוס טרמפ להגיע אליו,
ואיך שהוא שם ת'יד לעצור - עוצר לו אחד שמת משעמום
ומחכה בכיליון עיניים ממש לקחת מישהו וכמה שיותר רחוק.

זה היה זיווג אמיתי, ממש חוויה ושמחה.
דיברנו ארוכות וממש הייתה נעימה שיחתנו
ולא הפסקנו להתפעל מחוויית התיאום המושלם.

והדובדבן שבקצפת הקינוח המתוק והמושלם:
שלבן שלו קוראים שי . ...שי לשי משי.

אז רפואה שלימה מכל הלב לשי הפעוט!