פרשת "כי תשא"

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות ל'/יט').

הכיור הותקן בחצר המשכן, ולאחר מכן במקדש בירושלים, ושימש את אהרון וצאצאיו כמתקן לרחיצת ידיהם ורגליהם, לפני היכנסם למשכן או למקדש.

על עם ישראל נאמר  שהם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט/ו') וכמו הכהנים, אף כל אדם מישראל נוטל ידיו, מידי יום בעת ההשכמה.

הרמב"ם, בהלכות תפילה (פ"ד/ה"ג), כותב שעל האדם לרחוץ, לפני תפילת שחרית את פניו, ידיו ורגליו. רחיצה זו, על פי הפרשנים האחרונים, דומה במהותה לקידוש ידיהם ורגליהם של הכהנים לפני כניסתם למשכן או למקדש. אך, בעוד שהחיוב על הכהנים היה לרחוץ את ידיהם ורגליהם בלבד, חל על האדם לרחוץ גם את פניו, לפני תפילת שחרית. מדוע?

ההסבר לכך הוא: לנטילת הידיים ורחיצת הרגליים של הכהנים היתה משמעות סמלית, של הכנה לקראת השירות בקודש. מידי בוקר, לקראת עבודתם במקדש, היו הכהנים רוחצים את ידיהם ורגליהם, לא לשם הסרת לכלוך, אלא לשם התקדשות מחודשת.

ההבדל בין רחיצת הכהנים לפני כניסתם לקודש לבין רחיצת כל אדם לפני תפילת שחרית הוא בהבדל בין הפנים לבין הידיים והרגליים: הפנים מסמלות את הכוחות הפנימיים של האדם, כמו המחשבה, הראיה, השמיעה והדיבור, ואילו הידיים והרגליים מייצגות את הכוחות החיצוניים של האדם, כמו עשייה והליכה.

בזמן עבודת הכהנים במשכן ובמקדש, היה עם ישראל במצב רוחני גבוה, כך שפני האדם המסמלים את פנימיותו, שימשו רק לדברים בדרגת רוחניות גבוהה - דברים שבקדושה וטהרה. לכן, לא היה צורך לזכך אותם ע"י רחיצה ואילו כפות הידיים והרגליים שהיו עסוקות בעשייה ובאו במגע עם הדברים הארציים, היו זקוקים לרחיצה. אך בימינו, זמן הגלות, חלה ירידה מבחינה רוחנית, ואת ה"פנים"- המחשבה, הראיה, השמיעה והדיבור אנחנו מייחדים פעמים גם לדברים יותר ארציים ולא תמיד רצויים אשר נוגעים לעניינים הרחוקים מלהיות רוחניים.

לכן, אומר הרמב"ם שלא די ברחיצת הידיים והרגליים אלא, יש לרחוץ גם את הפנים ולסמל בכך את הקדושה והטהרה בכל מה שהן מסמלות.