פרשת הנשיא קצב מוכיחה מעבר לכל ספק שבישראל שולטים ארגוני נשים וגורמי פמיניזם קיצוני שחדרו לכל עמדות השליטה במערכת המשפט, בפרקליטות ובמיוחד באמצעי התקשורת, דרכה נעשית שטיפת מוח מאסיבית שמתמרנת את דעת הציבור ומנסה להדביק למשה קצב אישומים בסעיפים שאין ראיות מינימאליות להוכיחן בביהמ"ש - חוץ מהמילה של המתלוננת.

בעיני הציבור מנסים לצייר נשים מסכנות, חלשות ופגועות שנאבקות נגד תוקף אכזר אך בפועל עומדת שורה ארוכה של בעלי אינטרס שדוחפים, לוחצים ומשפיעים לאורך כל הדרך על התנהלות המשפט שמלכתחילה מתנהל כמשפט שדה וציד מכשפות בנוסח ימי הביניים.

צריך להיות נאיבי חסר תקנה כדי לחשוב שרק במקרה ביום האישה 8 במרץ אנחנו שומעים בתקשורת על כתב האישום נגד הנשיא קצב. את אותו תרגיל בדיוק הפמיניסטיות ביצעו בבוקר יום האישה 2000 כאשר פרשת איציק מרדכי "התפוצצה" באמצעי התקשורת. זכרו שגם פרשת קצב "התפוצצה" לראשונה בימי השיא של מלחמת לבנון השנייה כאשר אין אזרח במדינה שלא עקב בדאגה אחר העדכונים השוטפים בזמן אמת 24 שעות ביום, בכל אמצעי התקשורת.

כך למעשה זכתה הפרשה ל100 אחוזי רייטינג כי ארגוני הנשים מתנהלים כמו משרדי פרסום ויח"צנות בטקטיקות שיווק אגרסיבי במטרה להגיע לקהל כמה שיותר גדול ולמכור את הסיפור שהכי נוח לפמיניסטיות להפיץ.

בכל יום הוציאו א' מבית הנשיא ופרקליטתה כנרת בראשי (שהפכה כיום למגישה בערוץ ה1) סיפור חדש, פעם זו הפריצה שלפי המשטרה לא הייתה ולא נבראה (לפי כתבת הפלילים של קול ישראל, עדי מאירי) ופעם גרסה כזאת או אחרת, שמתבררת לאחר מכן כסילוף עד כדי שקר של ממש. למעשה שום דבר ממה שאמרו הגבירות, בשיתוף פעולה הדוק של יועץ תקשורת מקצועי, לא נמצא כנכון, מה שלא הפריע לאמצעי התקשורת להמשיך למחזר ולהפיץ את אותם שקרים בפני הציבור שהמשיך לבלוע אותם.

אם כן, מה הם המניעים המרכזיים לקונספירציה הזאת שחברו לה יחדיו עיתונאיות פמיניסטיות, ארגוני נשים ומשפטנים? הגורם הראשון ואין זה סוד כלל הוא אגו פצוע של עיתונאים בכירים שנכוו קשות מבחירתו של קצב לתפקיד נשיא המדינה, כאשר כל המגישים והפרשנים חזו את נצחונו של שמעון פרס. אני זוכר היטב את יום השידורים המיוחד ואת ההלם והזעזוע העצום שהיה על פניהם החיוורים בשידור חי.

הגורם השני והמרכזי ביותר אלה בעצם ארגוני הנשים והתנועה הפמיניסטית שמלכתחילה שמה לעצמה מטרה אידיאולוגית להוציא אל מחוץ לחוק את המיניות הגברית. אם תבדקו לעומק מה מלמדות מרצות פמיניסטיות בחוגים למגדר באוניברסיטה, תגדלו שאחת התיאוריות המרכזיות ביותר אומרת שכל יחסי מין בין גבר לאישה הם בעצם אונס של האישה ותוצאה של שליטה גברית פטריארכלית שכופה את המיניות הגברית על הנשים באמצעי שליטה כמו כסף, רכוש ובעיקר אלימות. כלומר, במילים אחרות, לפי הפמיניזם למעשה אין גבר שלא אונס, כולנו אנסים ואת כולנו ניתן בקלות להעמיד לדין, בדיוק כמו משה קצב ושורה ארוכה של גברים מפורסמים, מצליחים וידועים שנלכדו במסעות הצלב המתוקשרים של ארגוני הנשים ומרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.

הפמיניסטיות קובעות שכל יחסי מין שבהם קיימת מרות, והגבר נמצא בתפקיד גבוה יותר מעל האישה, אפילו אם האישה יוזמת את היחסים, הגבר בעצם ביצע אונס, לא פחות. גם המושג 'יחסי מרות' לדעתי הוא מניפולטיבי מאוד כי לפי הפמיניזם כל גבר למעשה "נמצא בעמדת כוח מעל האישה" וכך יוצא שכל גבר ניתן להאשים ולהרשיע בקלות בעבירות מין חמורות, רק אם מתחשק לאישה מטעמים של נקמה, סחטנות, סגירת חשבונות או כל התנכלות כזאת או אחרת.

העובדה שרוב רובם של אמצעי התקשורת מצדדים באופן לא מקצועי במתלוננות, צריכה להדליק בפני כולנו אלף נורות אדומות. העיתונאי היחיד שהעז להביא גם את גרסתו של משה קצב היה ארז רותם, כתב הפלילים לשעבר של הערוץ ה2, שלדעתי פרישתו היא לא מקרית לאור ההתנפלות והביקורת הקוטלת שספג בעקבות הראיון שערך עם משה קצב. לדעתי אפילו המשטרה התנכלה לו, לאחר שפרסם תחקיר על צעירה שהודתה בקול צוחק ומשועשע בפניי חוקרת סמויה באיזה קלות העלילה על ליאור דקל ש"אנס" אותה.

גם העיתונאי גדי טאוב הבחין בצימאון לדמו של משה קצב כאשר השתתף בהפגנת הענק שאורגנה בישראל ע"י ארגוני הנשים ואמצעי התקשורת שקראו לציבור להגיע בהמוניו, ובכך נהגו בחוסר אובייקטיביות עיתונאית עד כדי ניצול כוח השפעתם באופן מסוכן, כמו בכת של מטורפים.

אחד התרגילים העממיים הוא לדקלם ש"המתלוננת נבדקה במכונת אמת ונמצאה דוברת אמת", תרגיל שעובד היטב על רוב הציבור שלא באמת יודע איך באמת עובד הפוליגרף - "מכונת האמת". מכונה זו לא בודקת אם אדם דובר אמת או שקר אלא רק מודדת ורושמת את כמויות המתח והלחץ שבו אדם נמצא כשהוא צריך לענות על שאלות מסוימות. לאווירה בעת התנהלות הבדיקה ישנה השפעה על תוצאות הבדיקה וכל חוקר יודע כמה הגבלות ואיסורים נוקשים הצליחו הפמיניסטיות להחדיר בנוגע לסוג ואופי השאלות שמותר ואסור לחוקרים לשאול קורבנות של עבירות מין.

למעשה אין למתלוננת בעבירת מין שום סיבה לחשוש, בין אם היא דוברת אמת או שקר: גם אם יתברר ששיקרה והעלילה, ישנה הנחייה מפורשת בחוק שמעניקה לה פטור אוטומטי מהעמדה לדין ואין שום אפשרות לפרסם את שמה אפילו אם היא מעלילה סדרתית שהכניסה עשרות גברים חפים מפשע לכלא. 

הגיע הזמן שהגברים במדינה הזאת יתעוררו ויילחמו על זכויותיהם בפני החוק. תלונות כזב מצד נשים נגד גברים, בעידוד אנשי מקצוע אינטרסנטים, הפכו למכת מדינה ובמקרים של אלימות במשפחה, מהווים למעלה מ50 אחוז, לפי ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי.

הגיע הזמן לנפץ אחת ולתמיד את המיתוס ש"נשים לא משקרות" בנוגע לאונס. אם שופט בדימוס שלי טימן שפרש לאחרונה אומר בפירוש ששופטים בישראל מפחדים מארגוני הנשים ומהלחץ שהן מפעילות דרך אמצעי התקשורת, והסניגורית הציבורית מכריזה שחפים מפשע נכלאים על עבירות מין שלא ביצעו, זה הזמן לצאת למאבק.