אחדות ופילוג בישראל

שאלת ראשית התאחדותו של עם ישראל נדונה רבות ע"י חוקרי המקרא בכל הדורות. לחוקרים שתי גרסאות לשאלת האחדות: הראשונה טוענת ברוח התורה שיציאת מצרים היא הגורם המאחד שיוצרת את האומה שהולכת וכובשת את א"י.

הסברה השנייה טוענת שכיבוש הארץ נעשה ע"י התנחלות של קבוצות ושבטים ורק עם יצירת הממלכה הראשונה ע"י שאול מתאחדים השבטים שיוצרים את עם ישראל.

שתי הגישות נמנעות מלהסביר את שאלת האידיאה שמאחדת את העם.

הראשונים טוענים שהיציאה לחירות והשחרור מעול המצרים יצר גורל משותף שאיחד את השבטים. על כן כמובן אפשר בקלות לטעון שאין שום דבק מאחד שילכד את העם ובכל מבחן מכריע במהלך החיים תהיה התפוררות מידית.

גם האחרונים בעצם טוענים שגורל משותף של מתנחלים שמוקפים עמים עוינים, פלשתים, כנענים ועמים נוודים ממדבר סיני וממזרח הם שגרמו ליצירת הממלכה הראשונה. גם לסברה זו כמובן אין גורם מדבק די שיהדק את אחדות העם ולכן יכולתו להתקיים כעם מלוכד מוגבלת וכל רוח סערה תפורר את האחדות.

מהי אם כן האידיאה המלכדת שיצרה את האומה שעמדה במבחן בכל מצוקות העתים ואע"פ שתלאות החיים והעתים גרמו לא פעם לפיצול ופירוד חלקי בין השבטים ובכל זאת האידיאה גברה על כל הכרסום ולא העבירה את העם מעל פני החיים, לעומת עמים גדולים וחזקים מימי קדם נכחדו מהעולם ולא נשאר זכר ממהות עולמם ומשאיפות חייהם ורק עם ישראל עם קטן, אומה קטנה שמוקפת מעצמות גדולות הקמים לכלותה, נשארה איתנה ולא נכחדה מהעולם. העולם העתיק הוא עולם שקיומו מותנה בכוח החרב.

בכוח החרב תקום אומה ללכת לכבוש ארצות אחרות, חלשות יותר, תכניעם ותשעבד אותם. זוהי תמצית קיומם ואין בלתה. אין אומה שתוכל להימנע מגורל זה. הכוח הפיזי המדכא והשולט הוא מהות הקיום, התכלית והמטרה העליונה. לכך יופנו כל משאבי המדינה החומריים והרוחניים.

המשאבים החומריים יתרמו ליצירת צבא חזק, נשק, חומות וביצורים. והמשאבים הרוחניים יופנו להכנעת האזרח כלפי הממסד והעומד בראשו. הכנעה זו תושג הן בהטלת מורא מהשליט ועושי דברו והן בהטלת מורא של כוח עליון אשר בחר במלך והמורד במלכות יחשב למורד באלוהים. לשם האדרת האימה יובלטו כל הוד ותפארת המלכות בתהלוכות צבאיות, במבנים אדירים, במקדשים ופירמידות ומצבות ענק. האדם הפשוט רואה בכוחות עוצמה אלה הוד והדר שמבליטים את שפלותו ואת חוסר יכולתו ואפסיותו ולכן יכנע לכל משאלות השליטים וישכח מכל שאיפות החרות אשר נולד איתם וידכא את נפשו וינמיך את קומתו וישפיל את רוחו. רק כך בכניעתו המוחלטת יוכל להתקיים.

עם ישראל בראשית דרכו הניף את דגל החרות.שנות חייו במדבר הפכהו לבן חורין .מהשעבוד במצרים ינק את שנאת השעבוד,עם אידיאה זו יצא לדרך ובזכותה נשמר בכל תהפוכות החיים.לא כוח החרב מזין אותו ותמצית קיומו היא "בזיעת אפיך תאכל לחם" .משום כך כאשר כובש את הארץ,מחולקת הארץ לנחלה לכל העם.כל משפחה זוכה בחלקת אדמה שתוכל להתקיים ממנה.וזכות זו של בעלות על הקרקע נשמרת לדורות.ומעוגנת בחוקה.חוקי היובל והשמיטה מיועדים בראש וראשונה לשם מניעת ריכוז קרקעות בידי חלק מהאנשים.גם חוקי העבד,היתום,הגר והאלמנה נועדו למניעת פערים חברתיים וכלכליים.ובעצם כל מכלול  החוקים שבתורה מיועדים לאותה מטרה.גם החגים נועדו לחינוך לזכויות הפרט ואזרח.

פסח, שבועות סוכות ושבת נועדו להזכיר לאדם לא רק את תולדותיו בעבר כי אם לחנכו לשנאת השעבוד ואהבת החרות.היהודי חוגג בחייו לא רק פרק בעברו ההיסטורי,כי גם מתחדש בעצמו ומחנך את ילדיו לאור התורה והרוח של שנאת השעבוד ואהבת החרות.

בניגוד לעמים אחרים אין הוא יוצא לכבושים לשם הגדלת כוחו ועוצמתו.אינו יוצא להכניע עמים ואינו מקים מצבות אדירות.הוא מתפרנס מפרי כוחו ועמלו,ואף על פי לאחר מאות שנים של תקופת השופטים נאלץ בעל כורחו להקים מלכות ובית מקדש,אך בכל זאת מלכות זאת עומדת תחת ביקורת העם באמצעות נביאיו ומונעת מהמלך זכויות יתר מחד ושומרת על זכויות הפרט מאידך.פרשת נבות היזרעאלי מהוה סימפטום חד וברור עד כמה מגמה זו מושרשת בעם.אחאב המלך אינו יכול לכפות על נבות את רצונו אפילו לקנות את הקרקע השייכת למשפחתו,איזבל אשר התחנכה במלכות זרה אינה מבינה איך מסוגל אזרח לסרב למלכו שירכוש את נחלתו.כאשר עושה מעשה נבלה ומביימת משפט בעזרת זקני ישראל ומאשימה את נבות במרידה במלכות ובכפירה באלהים לאמור כי קילל את המלך והאלהים.נבות  נידון למוות ורכושו מוחרם למלך. ואז יקום אליהו ומתיצב בפני המלך ויאמר "הרצחת וגם ירשת"?.אכן מלך ישראל אינו מסוגל לכוף את רצונו על האזרח ולנהוג בשרירות לב כלפיו .גם פרשת אוריה החתי מבהירה עד כמה נאלץ להתחשב בדעת הקהל,וכאשר עושה הוא את מזימתו בסתר יקום נתן הנביא ויתבע את עלבונו של אוריה,ומעמיד את מלך ישראל ומאלצו להביע חרטה ומחילה.

סברתנו זו על מהותו האידיאית של עם ישראל עומדת בסתירה עמוקה בשאלת יחסינו לאחד מגיבורי האומה הקדמונים כפי שנצטייר ברוח האומה בדורות הבאים והוא יוסף בן יעקב אבינו.

חכמי ישראל מכנים את יוסף בתואר יוסף הצדיק.נשאלת השאלה במה זכה יוסף במעלה רוחנית כה נשגבה שלא זכה בה אף אחד מגיבורי האומה,יתירה מכך בעלי האגדה מספרים שהעם בצאתו ממצרים נשא עמו שני ארונותזה ליד זה. בראש התהלוכה ארון הקודש ,משכן השכינה ואחריו ארונו של יוסף ואחריהם כל העם.

עיון בתולדות יוסף מלמד אותנו שהוא דמות קיצונית והפוכה מרוחו של עם ישראל.יוסף כמשנה למלך מצרים היה אדריכלה של רוחה מצרים שנועדה להאדיר את כוחו של המלך ולהשפיל עד דכא את כוחו של האזרח,פרט למעמד הכהנים,יוסף בתכניתו הכלכלית מנשל את אזרחי הארץ מרכושם,מאדמתם והופכם לעבדי מלכות .לחובתו יאמרשלא היה ולא קם במחשבת העולם הקדום,האלילי,עריץ כה אכזר אשר יכול להאדיר בצורה כה קיצונית את כוחו של המלךוהממסד של הממלכה מחד,ויקטין את זכויות הפרט עד כדי הפיכתם של כל אזרחי הארץ לעבדי המלך מאידך.אכן יש לאמר במחשבת העולם האלילי יוסף הוא איש סגולה וראוי לכל הכתרים והתשבחות.

אך מלו ולרוחה של היהדות שחמינו כינוהו יוסף צדיקא.היאך.היתכן שהוא יהיה אחד משבעת האושפיזין שיבקרו את היהודי בסוכתו.סוכה זו שמסמלת את הפשטות ,את הארעיות אתערך אהבת החרות שמסמלת הסוכה,היתכן שאדריכל אידיאת השעבוד ,גבורה של האלילות המצרית המשעבדת והמנשלת את הפרט יחשב אחד משבעת האושפיזין.

תשובתינו היא יוסף בחייו ובמעשיו אינו מתאים לערכיה של תורת ישראל.אך יוסף פונה עורף לעולם האלילות בצוואתו מבקש משנה למלך מצרים להקבר בארץ ישראל.הוא לא ביקש להיקבר ברוב הדר ותפארת כפי שראוי היה לו כמצרי,כמשנה למלך.במותו פנה עורף לרוחה של מצרים וחזר לצור מחצבתו .יוסף מבקש לחזור לעולמה הרוחני של עמו ומשפחתו,הוא מבקש להתמזג  בעפרה של ארץ אבותיו.בניגוד לחניטה המיצרית שהופכת את גופתו המת של המלך המצרי לאל אשר חי ושולט בעולם כסברתם.יוסף בוחר ברוח הטהורה של העולם  היהודי ולכן זכה.על כן חז"ל נתנו לו תואר יוסף הצדיק,לכן זוכה ארונו ללכת אחרי ארון הקודש.לומר לדורות הבאים ראו מה היה לו לגדול שבגדולים של אדריכלי רוח מצרים בחר להיות כאחד האדם וביקש להיקבר ולהתמזג בעפרה של ארץ ישראל.

לדעתי יש פה בסיס משמעותי על יהדות מהי.