"ויקרא ה' אל משה..." (ויקרא א'/א'). המלה הראשונה בחומש "ויקרא" כתובה באלף קטנה, "ויקרא". למה? מהי הסיבה?

לפעמים אנו מוצאים שחלק מאותיות התורה כתובות בכתב גדול ומודגש מהרגיל ולפעמים בכתב קטן

יותר.

האות "א" הכתובה קטן מן הרגיל, במלה "ויקרא", רומזת על צניעותו של משה - שלמרות שידע להכיר במעלותיו הרבות, לא התגאה בכך. לעומת זאת, בספר דברי הימים נכתב שמו של אדם הראשון ב- "א" גדולה - אדם.  דבר זה רומז, כי האדם הראשון הרגיש חשוב מאוד. למה? כי הקב"ה יצר אותו בכבודו ובעצמו. אדם הראשון הכיר במעלתו וחשיבותו, והדבר גרם לו אחר כך לחטוא בחטא עץ הדעת. התורה כולה כתובה באותיות בינוניות, כדי ללמד את היהודי דרך הנהגה בחייו - הדרך הבינונית: מצד אחד, ללמוד מאדם הראשון ולהכיר בחשיבותו כאדם, יציר כפיו של הקב"ה וצאצא של שלושת האבות , הקדושים, ומצד שני עליו ללמוד ממשה רבנו את מידת הענווה, ולא להתגאות ברבים במעלותיו הרבות, שהרי, לכל אחד מאיתנו נשמה ששואפת לעשות טוב ולקיים מצוות. אך, עלינו להיות כמשה רבנו ולקיים את המצוות מתוך צניעות וענווה וללא הרגשת עליונות על הסביבה.

בחומש "ויקרא" מפורטת "תורת הקורבנות", אחת העבודות העיקריות במקדש. עיקר תכלית הקרבת הקורבנות היה בקשת סליחה, הבעת תודה ושבח לה', ציון החגים וכו'. האדם מביא קורבן מן החי (בקר/כבש/עוף), מן הצומח (סולת/שמן/יין) ומהדומם (מלח), חלק קטן מהבריאה כולה. בכך ניתן לנו רמז שכאשר ברצוננו להיטיב את דרכינו, עלינו להתחשב בכל הסובב אותנו ולקחת בחשבון שכל מעשה של היחיד משפיע על כל הסביבה. הכתוב מציין "...ריח ניחוח לה' ", לגבי הקורבנות השונים. לומר לנו, שמבין כל החושים, חוש הריח הוא בעצם החוש העיקרי המבטא את פנימיותו של האדם. האדם יכול לשנות את מראהו החיצוני אך הריח המאפיין אותו לא משתנה, כי הריח קשור בנשמת האדם.

מדברים אלה אנו למדים שלא פעולת ההקרבה היא העיקר, אלא ההכנה והזיכוך הנפשי והמעשי של האדם הם העיקר. הקב"ה אינו חפץ בקורבנות אלא במעשים טובים של האדם ובהתנהגות נאותה לזולת.