שרה הביטה בכיור המלא כלים, בפח שהיה גדוש בזבל, היא עמדה מול הכיור ובהתה, הרימה מכסה של סיר והחלה לחבוט בכלים תוך כדי מלמול "נמאס לי איני יכולה יותר,די.."

אף אחד לא היה בבית וזה היה לוקסוס מבחינתה להתנהג ולפרוק את אשר העיק עליה, הצעקות והחבטות היו כאשר לא יכלה יותר והיא לא הרשתה לעצמה לחשוף ולו במעט ליד הילדים ובעלה את הפצע שהיה פעור בנשמתה.

לאחר כמה דקות הפסיקה,נשמה עמוקות והלכה למקלחת, פתחה את ברז המים, התפשטה ונעמדה מתחת לזרם המים החזק, היא לא זזה , לא הייתה לה שום תחושה,הכל היה קפוא והיא ניסתה להתעורר מהתחושה שאפפה אותה ופערה את פיה ונתנה למים לנזול פנימה עד שכמעט נחנקה, לאחר שהתעשתה במקצת יצאה והתיישבה ליד השולחן נטלה עט ונ ייר ו שרטטה טבלה בת שתי עמודות, עמודה של כן ועמודה של -לא והחלה לרשום ולרשום, כשסיימה הביטה במה שכתבה בשביל להבין מה נשפך ממנה לנייר,לקרא על-מנת להשמע כקול אחר קול סמכותי וברור שמדגיש את החשוב וזונח את התפל.

כשדמעות זולגות מעיניה החלה לדקלם את הכתוב ואז הבחינה שהעמודה של הלא מלאה רק במילה אחת-הילדים ואילו העמודה של הכן הייתה מלאה במשפטים כמו "חיי את חייך, הצילי את עצמך, מצאי מזור לכאבך והכתוב נהייה מטושטש.

שרה ניגשה לארון הבגדים הוציאה מזוודה והחלה לזרוק פנימה בגדים ללא אבחנה, היא התנהלה כמו רובוט, השאירה מכתב לבעלה ולידים טרקה את דלת הבית ויצאה.

ימים התהלכה כסהרורית ברחובות, לא אכלה ,לא שתתה וכמעט ולא ישבה לנוח בלילות ישנה בגנים ציבוריים כשהיא מחבקת את התיק, לא הייתה לה מודעות של זמ או תחושת התמצאות, עד שיום אחד נרדמה על ספסל ציבורי ואיבדה את הכרתה.

טלטול חזק העיר אותה משנתה, היא מצאה את עצמה שוכבת במיטה רחבה,מכוסה ואיש מבוגר עומד מעל המיטה ומנענע אותה בכתפה, הוא הושיט לה כוס שתיה חמה ואמר לה "אני שמח שסוף סוף התעוררת, מצאתי אותך בגינה הציבורית,עכשיו את מוגנת" הוא חייך אליה ופניו הביעו רוך וחמלה.

שרה לגמה מהכוס והמשקה החם התפשט בגופה והיא שוב נרדמה, אבל משום מה השינה הפעם הייתה רגועה יותר כאילו ועצם העובדה שמישהו דואג לה הרגיע אותה במקצת.

כל פעם שהתעוררה היא הבחינה במגש מונח על השידה ליד המיטה עם אוכל שתיה ופרח.

שרה לא ידעה מה השעה או איזה יום בשבוע היום,כלום לא העסיק את מוחה, היא ידעה היא כרגע בסוג של מנהרה כאשר בסופה כלום כבר לא יכאב לה יותר.

לאחר מספר ימ ים שרה התעוררה כשקרני השמש חדרו מבעד לחרך של תהריס, היא הביטה סביבה ובחנה כל פרט ופריט שהיו בחדר, אט אט קמה והלכה לכיוון הדלת, זו הייתה המקלחת,היא פתחה את הברז ונכנסה ,ברגע שהמים נגעו בה והיא חשה אלפי דגדוגים בגופה היא כאילו והתעוררה והמחשבה הראשונה שעלתה במוחה הייתה להשוות בין המקלחת הזו למקלחת שעשתה בביתה ונראתה "רחוקה" כשנות אור.

לאחר שהתלבשה ירדה במדרגות לקומה הראשונה, האיש המבוגר קם לכבודה הושיט לה את ידו ואמר "זהו את מוכנה",שרה הביטה בו בתמהון "מוכנה למה?" והוא ענה לה" תביני בתי ליבך התנתק מגופך,הוא התנכר לו ורצה לצ את,הוא היה בחוץ קלט הבין וחזר,אבל חזר שלם", בעודו מסיים את המשפט פתח את דלת הבית והדף אותה קלות החוצה.

שרה חזרה הבייתה לשמחת כל המשפחה וכשנגמרה כל ההמולה סביבה היא הושיבה את בעלה  וילדיה וסיפרה מה שעברה, הילדים לא כ"כ הבינו את התהליך אבל הבינו את המשפט האחרון "חזרתי שלמה הבייתה ומהיום אהייה לכם אמא שמחה,אהייה אישה מאושרת כי עכשיו אני שלמה".

כולם התחבקו בשמחה ושרה ביקשה מהם לבוא איתה לביתו של האיש המוגר להודות לו על היחס והטיפול ועל כך שהחזיר אותה שלמה ובריאה הבייתה.

כל המשפחה נכנסה לאוטו והם נסעו מספר רחובות לפי מה ששרה זכרה,כשהגיעו לרחובשרה יצאה מהרכב לחפש את הבית ממנו יצאה הבוקר והיא נעמדה המומה..

במקום בו היה הבית בבוקר הייתה תחנה גדולה..