שולחן-הפסח מבט מיוחד ומרתק לחג הפסח, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד מאת: הרב יוסף קרסיקשליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

המצות שאכלו ביציאת מצרים

למה מצה - ציווי ה' או כי הבצק לא החמיץ?

שאל כל אדם "מדוע אוכלים מצות בפסח"? והוא יענה בפסוק מפורש "ויאפו את הבצק .. עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", וכן נאמר בהגדה "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכים המלכים הקב"ה וגאלם".

אבל עיון מדוקדק בפסוקים מגלה שכבר ארבעה ימים לפני יציאת מצרים, בעשירי בחודש ניסן, ציווה ה' לאכול מצות בליל פסח, ככתוב "בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות", אם-כן לא החיפזון וחוסר הזמן של הבצק לתפוח גרם לאכילתם מצות אלא הציווי האלוק י"תאכלו מצות", ואף אם היה זמן להתפיח את הבצק שיחמיץ - הם היו מחויבים לאכול מצה עוד בארץ מצרים, וכן מפורש בנוסח ההגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"?

גם עצם הנוסח "מצה זו אנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכים המלכים הקב"ה וגאלם" - דרוש בירור והבנה: הלא הם נצטוו לאכול את המצות לפני חצות ליל ט"ו בניסן, והתגלות "מלך מלכי המלכים" היתה רק בחצות, ככתוב "ויהי בחצי הלילה וה' גו'"?

אכלו מצות פעמיים

 יש מתרצים שלמרות שהציווי נאמר ארבעה ימים לפני יציאתם ממצרים, הוא ניתן מלכתחילה בשל המאורע העתיד להיות ביציאתם ממצרים שלא יספיק בצקם להחמיץ, כלומר לפני המאורע ראה הקב"ה שלא יספיק בצקם להחמיץ ולכן הקדים לצוותם על כך עוד קודם. ויש מתרצים שציווי ה' היה לאכול מצה רק בליל הסדר, אבל ישראל אכלו מצה במשך שבעת ימי הפסח כי בצקם לא הספיק להחמיץ.

אדמו"ר הזקן מסביר את הדברים בצורה שונה ומיוחדת, פעמיים הם אכלו מצות: פעם ראשונה בליל הסדר לפני חצות לילה - בשל ציווי ה' "על מצות ומרורים יאכלוהו". ופעם שניה בעת יציאתם ממצרים - כי בצקם לא הספיק להחמיץ.

הרבי מוסיף ומסביר ששני מיני מצות הם: המצות שאכלו בגלל ציווי ה' בליל הסדר היתה "מצה עשירה", העשויה מקמח, מים ומי פירות (ליתר דיוק יכלו להוסיף בה מי פירות אבל לא היתה חובה בדבר, והמצה שאכלו ביציאתם ממצרים היתה "לחם עוני" מקמח ומים בלבד.

מענין לציין, שמסופר ב"מרדכי" שבזמן שבית-המקדש היה קיים נהגו ישראל לאכול שני מיני מצות בליל הסדר: בתחילתו אכלו "מצה עשירה" ובסופו ("אחר שמלאו כרסן") "לחם עוני" (שבה קיימו את ה"מצת מצוה"). ולכאורה סיבת הדבר היא עשיית ציון וזכר לאותן שני מיני מצות שאכלו אבותינו בדור ההוא.

אבל לפי זה צריך להבין את המנהג לדורות:

כיוון שהמצווה לדורות היא לאכול מצות בליל הסדר לפני חצות לילה, אם-כן מדוע מזכירים בהגדה שהמצות נאכלות "על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ", בעוד שמצותיהן שאכלו כי לא החמיצו הן אכלו רק ביציאתם ממצרים שהיתה למחרת בחצות היום ולא בליל הסדר לפני חצות בעריכת הסדר עוד בארץ מצרים?

אות אחת קטנה

אות אחת בתורה, מהאותיות הקטנות שבכ"ב אותיות - אות וא"ו - מפצחת את ה"קוד" ומבהירה את התעלומה של משמעות שני מיני המצות שאכלו בארץ מצרים (לפני חצות וביציאה ממצרים), והסיבה שאנו משייכים את המצות שלנו למצות שהם אכלו ביציאתם ממצרים ולא למצות שאכלו במצרים בליל הסדר:

בכל התורה כתובה המילה מצות בכתיב-מלא "מצות" חוץ משני מקומות בפרשה שניתנה לישראל בהיותם במצרים (פרשת בא, יב,יח. יג,ו), שהיא כתובה בכתיב-חסר "מצת", מוסבר בחסידות שמצה בכתיב חסר, ללא ואו, היא מצה חסרה בשלימות הכוחות הרוחניים, ומצה בכתיב מלא, עם ואו, היא מצה מלאה ומושלמת בכל הכוחות הרוחניים.

וא"ו היא "אות החיבור", צורת מראיה החיצוני - קו מלמעלה למטה מראה על חיבור העליון לתחתון, הקב"ה והיהודי:

המצה הראשונה אותה אכלו בליל הסדר בארץ מצרים, היתה לפני הגילוי האלוקי של אותו לילה, לכן היא כתובה בתורה ללא וא"ו; והמצה השניה שאכלו אחר "שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה" כתובה עם וא"ו החיבור והגילוי של הקב"ה לישראל.

[וכן כתב ה"פרי צדיק" (פסח, אות ד): בפסח מצרים יצאו מתכלית עומק השפלות והיו עדיין בלי תורה ומצות, לכן נאמר מצת חסר ו' שהיו אז בעניית הדעת, אבל אחר כך על ידי ביאתם לארץ-ישראל נתקדשו לכן שאר הפעמים שכתוב מצות הן בכתיב מלא].

מצה - "טעם דגן"

אמרו חז"ל  "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" - תינוק שאינו יודע לקרוא להוריו בשל קטנות דעתו, הרי כשטועם ואוכל דגן הוא לומד לקרוא אבא ואמא.

עם ישראל בארץ מצרים היה בבחינת "תינוק שאינו יודע לקרות אבא", כסיפור חז"ל שבמצרים שקעו אבותינו בטומאת הגלולים והיו חסרים אמונה בה', לכן ציווה אותם הקב"ה לאכול מצה העשויה מקמח דגן, שכך הם יידעו לקרוא אבא, לאביהם שבשמים.

ואכן מיד אחר אכילת מצת דגן, הם זכו להתגלות אביהם שבשמים  - "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

לכן המצה הראשונה, שאכלו לפני ההתגלות האלוקית כתובה בתורה "מצת" בלי וא"ו, בלי החיבור וההתגלות של ה'; והמצה השניה אותה אכלו לאחר שהם זכו בהתגלות האלוקית כתובה בתורה עם וא"ו, החיבור להתגלות אור ה'.

חמץ - גאווה. מצה - ענווה

מדוע ציווה הקב"ה לאכול "מצה" ולא "חמץ" (העשוי מקמח דגן)?

כי אמנם חומרי הגלם היוצרים את שני הבצקים, של החמץ ושל המצה - זהים (קמח ומים), אך יש הבדל מהותי ביניהם: בצק החמץ תופח ומתנפח ובצק המצה נותר ללא תפיחה. תפיחה מסמלת את תכונת הגאווה וההתנשאות, וחוסר תפיחה מסמלת תכונת ההכנעה והענווה, הביטול והצניעות.

לכן הם נצטוו לאכול מצה, כי כדי לזכות בהתגלות האלוקית צריך להיות בענווה "אין השכינה שורה בגסי הרוח":

בהיותם במצרים, למרות שהם היו עבדים, שטבעם להיות כנוע, הרי חסרה בהם הכניעה וההתבטלות בפני האמת - הקב"ה; אכילת המצה והכוחות הרוחניים שבה, היא שהטביעה בהם את כוח הביטול וההכנעה כלפי הקב"ה, לכן אחר אכילתה הם זכו בהתגלות האלוקית.

[הזוהר אומר שמצה היא מאכל האמונה, והאוכל מצה בפסח מחזק את אמונתו בה', אמונה ולא הבנה, כי הבנה מסמלת יישות וגאווה, "אני הבנתי את אמיתות הדבר, לכן אני בעדו"; אבל אמונה שאין בה הבנה והשגה, מסמלת ביטול האדם בפני ה', שלו מאמינים].

זו המשמעות הפנימית בדברים שהמצה שאכלו אחר חצות היא מפני ש"לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא":

בפשטות הכוונה שעקב הזריזות והחיפזון לגאולה לא היה לבצק סיפק זמן לתפוח ולהחמיץ; אבל לפי הפירוש החסידי יש כאן עומק רוחני מופלא:

"לא הספיק להחמיץ" משמעו לא היה באפשרותו להחמיץ, כי ההתגלות של מלך מלכי המלכים (ואכילת המצה שלפני חצות) גרמה לישראל ענווה וביטול, ועקב כך עיסתם ובצקם לא תפח, כי תפיחה מסמלת גאווה ויישות והם היו בביטול והכנעה לאור האמת האלוקית.

לכן המצות הראשונות נאכלו בשל ציווי ה' והמצות השניות נאכלו ללא הציווי (רק בשל העובדה שלא הספיק להחמיץ):

המצות הראשונות נאכלו לפני הגלוי האלוקי, בהיותם בבחינת גאווה וריחוק מה', לכן היה צריך לצוות ולכופם לעשות מצות, כלומר להיות בביטול, ואף הם נצטוו "ושמרתם את המצות" להשגיח כל העת שבצקם לא ישוב ויתפח. אבל המצות השניות שלאחר הגילוי לא הוצרכו להצטוות לאוכלם, ואף לא נאמר עליהם "ושמרתם" ציווי לשמור שלא יתפחו - בשל היות ישראל בדרגת ביטול.

שתי דרגות במצות

במלה מצה שתי משמעויות שונות והפוכות: 1) מלשון מצה ומריבה. 2) מלשון צוותא וחיבור - והם שני מיני המצות שאכלו:

המצה הראשונה שאכלו לפני הגילוי האלוקי, עוד לפני שהתנתקו מההשפעה השלילית של טומאת מצרים היתה מצת המריבה, מריבה אישית פנימית בין היצר הרע המנסה להרחיק את היהודי מביטולו לה' ליצר הטוב המנסה לקרבו להתבטל ולהכנע לה'.

המצה השניה שאכלו לאחר שכבר טעמו מהמצה לפני חצות ואחר שהם כבר זכו בהתגלות האלוקית והכניעו את היצר הרע, היא מצת הצוותא והחיבור, שבין היהודי להקב"ה, היות שהגיעו לדרגת השפלות לה' [בסגנון החסידות מצה ראשונה היא "יראה תתאה" והשניה היא "יראה עילאה"].

מצוות המצות לדורות

לכן עתה, בפסח דורות שלאחר יציאת מצרים, אנו מכריזים בליל הסדר "מצה זו אנו אוכלים .. על שום מה?" - כוונת השאילה: הרי אנו כבר לאחר ההתגלות האלוקית, ולאחר מתן תורה וקיום המצוות אם-כן מדוע אנו צריכים מצות:

אנו מבינים מדוע כשישראל היו במצרים נזקקו לאכול מצות כדי לתגבר ולחזק את האמונה והביטול לה' כי הם היו שקועים בשיא הטומאה המצרית, אבל כיום לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, שכולם מאמינים בה' - מדוע זקוקים עוד לאכילת מצות?

לשאילה זו עונים "על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכים המלכים הקב"ה וגאלם",

כלומר המצות שאוכלים עכשיו בליל הסדר לפני חצות יש בהם את כוח המצה הנעלה שאכלו בעבר לאחר חצות, כשם שאז זה היה מצות עם אות וא"ו החיבור למלך מלכי המלכים, כך עתה לפני חצות באכילת המצות מתחברים למלך מלכי המלכים.

מצוות המצות לדורות

עוד זאת, מוסיף הרבי יש יתרון במצות הנאכלות עתה אפילו על המצות שנאכלו אז לאחר חצות, מצות שהיו ואו החיבור להקב"ה - סיבת הדבר:

מכיוון שאנו חוגגים את הפסח לאחר שבמשך כל השנה היהודי עבד ועמל בקיום התורה והמצוות, הרי הוא זוכה בהתגלות אלוקית יותר נעלה. ועוד: המצה שאכלו אז לפני חצות היתה מפני שלא הספיק הבצק להחמיץ ולא היה מפני ציווי ה', ממילא המצה לא היתה "מצה של מצווה", ואילו עתה יש המצה הנאכל מפני המצווה היא "מצת מצווה".

למה המצה של מצרים היתה "מצה עשירה"

בשולי הדברים, ביאור נפלא של הרבי מדוע המצה הראשונה שאכלו במצרים, זו שלפני חצות, היתה מצה עשירה, הלא ענינה של מצה - ביטול וקבלת עול, וזה מתאים יותר ל"לחם עוני", העשוי מקמח ומים, וגם מים שאין בהם טעם מסמלים אמונה ללא הטעם של ההבנה, ומי פירות המתוקים מסמלים את מתיקות ההבנה ולא את הביטול הנדרש מהמצה?

בגאולה העתידה היהודי יגיע לדרגת ההבנה באלוקות "כולם יידעו אותי", זה דרגת ה"מי פירות" המתוקים,

ומצד התכללות הגאולה העתידה בגאולת מצרים, עשו במצה שבתוך מצרים מצה עשירה "מעין" לעתיד לבוא, והוסיפו למצה של קמח ומים גם מי פירות מתוקים.

ב"חג החרות" והחופש "חייבים" לאכול מצה

זה סוד השם של חג הפסח "חג החרות": כי חופש וגאווה הם שני דברים הפוכים:

טיפוס גאוותן אינו משוחרר לעשות כל שברצונו, הוא כבול בכבלי "מה יאמרו הבריות", "לא מתאים לי ללבוש בגד כזה", "לא מתאים לי לגור בבית כזה", וכדומה; ואילו עניו וצנוע ואינו מתחשב בברית הינו בן חורין אמיתי לעשות ככל העולה על רצונו בלי מגבלות של "מה יאמרו".

זכינו שהקב"ה זיכה אותנו במצווה נפלאה ועצומה - הכוח להיות בן חורין ולא להיות מושפע מהסביבה, מקבלים ממצת המצווה.

מול היצר-הרע המנסה "להשכיח" את אמונתנו בה' והליכתנו בדרכי הבורא, נתן לנו הקב"ה את מצוות אכילת הדגן היא המעוררת את האמונה. מפסח ניתן הכוח להיות בענווה למשך כל השנה כולה.

מקורות: לקוטי תורה, צו, דף יג. ספר המאמרים מלוקט, חלק ג, קיג. התוועדויות תשנ"ב, ג, 1246. לקוטי שיחות חלק יז, עמוד 81. ועוד.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל:    rabayyk@zahav.net.il

www.torah.in/he