התרבות הישראלית העכשווית נהנת להתלות על כל מיני פתגמים מימי קדם תוך כדי הכנסה של משמעות שונה לגמרי מהמקום ממנו הגיעו הפתגמים ובכלל בלי ליחס חשיבות למקור המשפט ולהקשר בו הוא נאמר בפעם הראשונה.
דוגמא בולטת היא "הגונב מגנב פטור" שבתור ילד , היה אחד שהכריח אותי להאמין כי זהו ביטוי מהתנ"ך.
בוקראפל מישמיש! זה מה שזה, לא נכתב בתנ"ך מעולם דבר שכזה וגם אם כן, ייתכן והביטוי בכלל היה מיוצג על ידי רשע שטען כך ואחרים הסכימו איתו או סטרו אותו.
לחלק מהביטויים חקרתי את מקורם , התעניינתי בנסיבות בהן הם נאמרו ואף שאלתי מביני עניין מהו פשרם.
חלק אחר מצאתי לנכון להבין בדרכי שלי שאני רואה אותה כנקייה ממניעים אנוכיים, ערכית ולפעמים אף מתוקשרת למרות שאינני נוטה להאמין בתקשור.
האהוב עליי היה "המתחיל במצווה אומרים לו גמור" שאינני בטוח אם זהו הניסוח המדוייק ותרם הגעתי למקורו (רשמח אם מישהו יקרא את הטקסט ויוכל לעזור).
הביטוי הפך רווח בחברה שעה שרוצים לומר למישהו :"יאללה התחלת, סיים".
נשאלת השאלה: האם מה שהוא התחיל היא מצווה? כי ייתכן וסתם התחיל עשייה ואין שום כוח מצווה מאחורי מעשיו.
בנוסף , מה שנגלה לי כחדש הוא העובדה כי המשפט כלל איננו מכוון למבצע המצווה.
ברצוני לדבר כעת על אישיות נוספת בעניין המצווה שנקרא לה "המתבונן".

המתבונן הוא אדם אשר יושב מהצד ומבחין בדברים שייתכן ואחרים אינם מבחינים בהם , כמו למשל מצווה.
כאשר המתבונן רואה אדם מבצע מעשה ויותר מזה הוא מוצא בו כוח של מצווה, עליו להיות זה שיעודד את מבצע המצווה להמשיך בדרכו ולהיות טוב.

כך שלמעשה ההסתכלות שלי על הביטוי אומרת : "אם ראית אדם מבצע מצווה וכנראה שהוא איננו מודע לכך , תאמר לו , זה מעשה טוב ותמשיך כך" יותר מזה, תעזור לו לסיים במצווה שזאת מצווה בפני עצמה לא?