בפרשה הקודמת פירטה התורה את סימני הטהרה בבעלי החיים ובפרשתנו מפורטים דיני הטומאה והטהרה באדם. שואלים על כך הפרשנים: מדוע הקדימה התורה בפירוט הטומאה והטהרה של בעלי החיים לאלה של האדם?

רש"י מביא את התשובה בשם רב שמלאי: "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה, חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף". כלומר, האדם נוצר לאחר בעלי החיים ולכן גם דיני הטומאה והטהרה של האדם מפורטים לאחר דיני הטומאה והטהרה בבעלי החיים.

בהתבוננות עמוקה יותר, יש להתייחס למושג "אדם" בשני היבטים:

•א.     מלשון "אדמֵה לעליון" - האדם יכול להגיע לדרגה רוחנית עליונה, בדמיון לבורא עולם.

•ב.     מלשון "אדמָה" - הדבר מזכיר שהאדם נוצר מן האדמָה ולכן הוא עלול לרדת נמוך ולהגיע לשפל המדרגה.

האדם, בשונה מבעלי החיים, יכול להבחין בין טוב לרע ובזה מודגשת הייחודיות שלו לעומתם. לכן, עליו להקפיד לעשות מעשי חסד וגמילות חסדים , כפי שנוהג הקב"ה. אך, אם לא ינצל האדם את עליונותו ברמתו הרוחנית וידאג רק לצרכיו הגופניים, כפי שנוהגים בעלי החיים, תבוא לידי ביטוי הנחיתות שלו לעומתם ויודגש עניין ה"ארציות" שלו, שהרי הוא נוצר מן האדמה. בעת כזאת יאמר לו, אין לך כל יתרון על בעלי החיים, כדברי המדרש: "אף יתוש קדמך, שלשול קדמך".

לאדם יש את הכח לעמול ולהתגבר על היצר, המנסה להוביל אותו למעשים שליליים. בריבוי במעשים טובים הוא ממלא את תפקידו בעולם ברמה של "אדמה לעליון" ובמצב כזה, כאשר דרגתו הרוחנית גבוהה, כל היקום כולו - הדומם, הצומח והחי - למרות שנוצרו לפני האדם, ישרתו אותו ויגשימו את ייעודם כי האדם הוא נזר הבריאה.

                                                                                                     דוד דרומר