מאת הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר האוצרות הטמונים בארץ הקודש להאמין בהבטחה האלוקית, אפילו שחולפים שנים ועדיין לא רואים את קיומה! התועלת המושגת בהריסת הבתים כתוב בפרשתינו (יד, לד) "כי תבואו אל ארץ כנען .. ונתתי נגע צרעת בבית .. ונתץ את הבית גו'", מסבירים חז"ל (ויק"ר, יז,ו) שהריסת הבתים היא בשורה טובה ומשמחת! כי כששמעו תושבי הארץ הגויים, שעם ישראל בא לכבוש את הארץ, הסתירו והטמינו רכושם בארץ כדי שה"כובשים" לא ימצאו אותו, לכן הביא ה' נגעים בבתים בארץ וציווה להרוס אותם - שכך ימצאו היהודים את הרכוש המוטמן. וזה לשון רש"י: "בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע - נותץ הבית ומוצאן". אולם בדברי רש"י כמה דברים לא מובנים: 1) הלא בארץ גרו כמה עמים גויים - קיני, קניזי, קדמוני, חתי, פריזי, רפאים, אמורי, כנעני, גרגשי ויבוסי - ומדוע רש"י כותב שרק העם ה"אמורי" הטמין רכושו בארץ ולא שאר העמים? 2) המידע שהיהודים באים לכבוש את הארץ קיבלו הגויים זמן קצר לפני המלחמה והכיבוש, באיגרות (פרוזדיגמאות) ששיגר יהושע לתושבי הארץ, בהן הציע לתושביה פינוי בשלום ללא מלחמה, ואם-כן צריך להבין איך כבר ארבעים שנה קודם, מיד כשיצאו ממצרים נודע לתושבי הארץ על התוכניות של ישראל לכבוש את הארץ? מנין ידעו הגויים הפרמטיביים שגרו בארץ, שהיהודים החיים במדבר 40 שנה, פניהם מועדות לכבוש את ארצם, שלכן הטמינו רכושם במשך כל ה-40 שנה (בלשון רש"י "כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר")? [יש להבהיר: כבר המדרש שואל "וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסים לארץ", והוא מסביר שהטמנת הרכוש היתה רק לאחר קבלת האגרות של יהושע ולא במשך כל ה-40 שנה; שאלתנו על רש"י, שלדבריו ההטמנה היתה במשך כל 40 השנה - שלכאורה מנין ידעו על התוכניות של ישראל לכבוש את הארץ]. חז"ל מספרים שניסי יציאת מצרים וקריעת ים-סוף נודעו לכל באי עולם ("שמעו עמים גו'"), ואז נודע שהיהודים שמים פעמיהם לארץ ישראל, כדברי רש"י לפסוק "נמוגו כל יושבי כנען - אמרו עלינו הם באים לכלותם", אבל לכאורה לאחר שהם ראו שחולפים ימים, שבועות, חודשים ושנים מאז היציאה ממצרים ולמרות זאת ישראל אינם באים לכבוש את הארץ, הם היו צריכים לחשוב שאולי התוכניות היהודיות השתנו, ואינם רוצים עוד לבוא לארץ, ומדוע במשך כל הארבעים שנה המשיכו להחביא את רכושם בקירות בתיהם? "שלם עון האמורי" כשב"ברית בין הבתרים" הבטיח ה' לתת את ארץ ישראל לזרעו של אברהם אבינו, הוא הודיע שתחילה יהיו ישראל עבדים במצרים, וגאולתם וחזרתם לארץ ישראל תהיה כש"שלם עון האמורי" (בראשית טו,טז), כשהעם האמורי ישלים ויגדיש את הסאה בחטאים ועוונות, כשיעבור את הגבול וירבה בפשעים וחטאים - אז הם ישולחו מהארץ ועם ישראל ישובו לארצם ("שאין ה' נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה"). ברית ההיסטורית זו שערך ה' לאברהם היתה ידועה ומפורסמת לכל באי תבל, כדברי רש"י (בראשית לד,ל - שמסורת זו ידועה לגויים), לכן כבר בעת יציאת מצרים ידעו והבינו האמוריים שהגיע זמנם להסתלק מהארץ, כי הם ידעו על עצמם שהם רשעים גדולים המרבים בחטאים והגדישו את סאת פשעיהם - לכן מיד התחילו בהטמנת רכושם, בידיעה ברורה שסופם הוכרע ואינו ניתן לשינוי, כי זו גזירת ה' המוחלטת! וגם כשחלפו שנים רבות וישראל לא באו לארץ, לא שינו את המצב והמשיכו בהטמנת הרכוש, תוך ידיעה ברורה שגזירת ה' סופית ואינה ניתנת לשינוי, כי כך הבטיח ה' בכריתת הברית לאברהם, לכן במשך כל הארבעים שנה הם הרגישו עצמם חיים בארץ ל"זמן שאול", ביודעם שהכל זמני, עד הרגע שישראל יגיעו לארץ, ולכן לא הפסיקו בהטמנת הרכוש. לפי זה יש לומר שדברי רש"י שהאמוריים החביאו כסף - מדוייקים לחלוטין, רק האמוריים החביאו את רכושם ולא שאר העמים שגרו בארץ: כי הנה בדברי התורה שהכניסה לארץ תהיה רק כש"שלם עון האמורי", יש שפירשו (רבינו בחיי. וכן משמע ברמב"ן) שהכוונה לא רק לאמוריים אלא לכל גויי הארץ, "מה שאמר עון האמורי כאילו אמר עון הכנעניים, אבל הזכיר האמורי לפי שהוא התקיף שבהם", אבל רש"י לא פירש כך, ולדעתו הכוונה בדווקא לאמוריים ולא לשאר כל אומות הארץ. כלומר לדעת רש"י בניגוד למועד סילוק כל הגויים מהארץ ישראל שהוא תלוי בסיום תפקידם של בני ישראל במצרים, הרי מועד סילוק האמוריים תלוי באמוריים עצמם, כשיקלקלו מעשיהם ויתדרדרו רוחנית - יגורשו מהארץ ועם ישראל יבוא תחתיהם. לכן לדעת רש"י רק האמוריים החביאו כסף ולא שאר העמים: הטמנת הרכוש בארץ מצביעה על אמונה ותקווה שיהיה עתיד טוב, שאמנם עתה יסולקו מהארץ, אין להתיאש ולאבד תקווה הם ישובו אליה בעתיד, לכן מטמינים בה את רכושם. ולכאורה על איזה יסוד נשענת אמונתם ותקוותם לשוב לארץ בעוד שהם יודעים את ההבטחה המפורשת שהבטיח ה' לאברהם אבינו, שעם ישראל יקבל את הארץ המובטחת לנצח נצחים?! ואכן בשל כך שאר כל העמים שחיו בארץ, מלבד האמוריים, לא הטמינו את רכושם, ביודעם שהם לא ישובו אליהם לנצח, עם ישראל קיבל את הארץ לדורי דורות [ואולי בזבזו רכושם עד תום, בבחינת "אכלו היום כי מחר נמות"]; אבל האמוריים שהבינו שיש סיבה לסילוקם מהארץ - והיא המעשים הרעים שהם עשו כיושבי הארץ, כי זו ארץ מיוחדת וקדושה ה"מקיאה" מתוכה אנשים רעים ולא טובים; לכן הם חשבו ש"יש עתיד ותקווה לשובם לארץ", שהרי סביר להניח שגם התושבים העתידים בארץ, היהודים, יחטאו ויקלקלו במעשיהם ברבות השנים, ואז גם הם יסולקו מהארץ, ובאותה שעה יתכן שהם - האמוריים - הבעלים הקודמים של הארץ, יזכו לשוב אליה; לכן הטמינו כספם בארץ, בתקווה לשוב אליה בעתיד. [או יש לומר שגם לדעת רש"י ב"עוון האמורי" הכוונה לכל עמי הארץ, שכולם מסולקים מהארץ בשל חטאיהם, ובכל זאת רק האמורי החביא כספו כבר בתחילת הארבעים שנה כי רק הוא "השלים" והגדיש את סאת עוונותיו בעת שישראל יצאו ממצרים, ואילו שאר העמים עדיין לא התדרדרו לחטאים כאמוריים, ויחלפו שנים עד לגירושם מהארץ. ואכן רואים למעשה שהאמורי נכבש לפני כולם, ושאר העמים נכבשו אחריו]. "ארץ אחוזתכם" הדברים האמורים שרק האמוריים הטמינו רכושם בארץ ולא שאר העמים שגרו בארץ - רמוזה בדברי הפסוק על הטמנת הרכוש: בפסוק שממנו למדים על הטמנת הרכוש כתוב "ארץ אחוזתכם", ולא "ארץ אחוזה" (כבכמה מקומות), "אחוזתכם" משמעה האחוזה שאתה בחרתם ולקחתם מעצמכם (בניגוד ל"אחוזה" סתם, שהיא הארץ שקיבלו מה' ולא שנטלו מעצמם), ארץ האמורי היא בעבר הירדן המזרחי ולא בתוך ארץ ישראל עצמה, והיא אינה חבל הארץ המקורי שהקב"ה קבע שישראל יגורו בה בכניסתם זו לארץ (רק לעתיד לבוא), אלא רק לאחר שבני ישראל - בני גד ובני ראובן - מעצמם ביקשו לגור, אז הסכים ה' שיגורו בה (בתנאי שישתתפו בכיבוש הארץ), ורק באותו חבל ארץ, אחוזתכם, הטמינו הגויים האמוריים את רכושם. יהודי תלוי בגוי? בשולי הדברים יש להבין לגופו של ענין: היתכן שגאולת עם ישראל אינה תלויה במעשיו אלא בהתנהגות עם האמורי: מה היה קורה אם היה מגיע העת שישראל ייצאו ממצרים ועדיין האמורי לא הגדישו את סאת חטאיהם? היתכן שבשל האמורי עם ישראל ישהה בגלות במצרים זמן נוסף? ועוד צריך להבין אם כל ענין ההמתנה לכניסה לארץ היתה ל"שלם עוון האמורי" הרי הם יכלו להמתין במצרים כבני אדם רגילים ולא כעבדים מעונים ומושפלים? ועוד צריך להבין: מה נשתנה האמורי משאר העמים, שנזכר "עון האמורי" ולא עוון שאר העמים הגרים בארץ? [יש מפרשים שאם האמורי היו שבים בתשובה לא היה מצווה להחרימם, אלא היו למס עובד כו', כי אם יש לרשע עדיין קצת זכויות לא יצליח הצדיק לאבדו]. בתורת הקבלה והחסידות מבארים את עומק הדברים (באר מים חיים, פ' לך לך. ועוד): גלות ישראל למצרים היתה כדי לתקן את פגמי אדם הראשון שבמעשיו (בחטא עץ הדעת וגם בפגעו בבחינת הברית, במה שהקדים זיווגו לפני שבת בראשית, וגם שב-130 השנה שפרש מאשתו יצאו ממנו ניצוצי קרי, והנשמות במצרים היו מפגמי הברית של אדם הראשון ש)המשיך כוחות, נשמות וניצוצות הקדושה לכוחות הטומאה הקרויים קליפת "רע", והם נפלו ל"ערות מצרים" ("ערו"ת מצרים הוא ר"ע ו"ת, היא קליפת הרע הנזכרת שיש בה בחינת ו"ת ממות, כי המ' קרובה לקדושה יותר ואין ביניהם כי אם הו"ת"), כוחות אלו שנפלו לטומאה קרויים "אמורי" [ונרמז בפסוק "אשר לקחתי מיד האמרי": "מיד האמרי" בגימטריא "קרי", זה פגם הברית. וכן המילה "אמרי" היא צירוף של שתי מילים "מאה" - האות ק' ו"ר"י" ביחד "קרי". ועוד הגימטריא של "האמורי" (בצירוף האותיות ומילואיהן) זה "רע". לכן נקרא "אמורי" מלשון אמירה, שהוא בברית הלשון, המכוונת נגד ברית המעור]. וישראל במצרים ביררו ותיקנו את הטוב והעלו אותו למעלה לקדושה, והמשמעות הפנימית ב"שלם עון האמורי" היא השלמה, כלומר תיקון כוחות וניצוצות הקדושה שנפלו לכוחות הטומאה לבחינת האמורי, ואז יכלו להכנס לארץ ישראל. הלקח והלימוד מכל האמור כמה דברים נפלאים ניתן ללמוד מהאמור: 1) גם הגויים יודעים שכל מה שמתרחש בעולם אינו מקרי אלא בדין וחשבון אלוקי, הם הבינו שסילוקם מהארץ הוא בשל חטאיהם הרעים - "שלם עוון האמורי". 2) גם כשמענישים בעונשים חמורים, כשמסבירים מדוע ניתן העונש, לא מאבדים תקווה, כי מבינים שיש תקווה ועתיד, אם המצב ישתנה ותבוטל הסיבה בגינה נענשו, או שיווצרו תנאים נוספים שיגרמו לביטול העונש. כמו האמוריים שבגלל שידעו את סיבת עונשם, לא איבדו תקווה וקיוו לעתיד טוב והטמינו רכושם. 3) האמוריים האמינו בדברי ה' לאברהם והמשיכו להטמין במשך שנים רבות, וזאת למרות שחלפו עשרות שנים וההבטחה לישראל לא קויימה; לעיתים חולפים שנים עד שהבטחת ה' נראית בקיומה לעיני בשר ודם, אבל סוף האמת להתגלות. ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש. מקורות: לקוטי שיחות חלק לב, עמוד 91. תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@GMAIL.COM