מס' צפיות - 660
דירוג ממוצע -
רוחות רפאים - No show? - חלק שני
מאת: אברי שחם 05/05/09 (18:26)

לקראת נסיעתי להונגריה, ביקשתי את ידידתי ז`וז`ה (שם נפוץ מאוד בארץ זאת), המתעניינת במיסטיקה ומאגיה, לארגן לי סיאנס ספיריטואליסטי ואכן, תוך כמה ימים הודיעה לי, כי איתרה איש מתאים וקבע לנו מפגש עמו באחד מימי ביקורי. היא מסרה לי גם את שמו של האיש, בויקה אנטל ומצאתי, כי האיש פרסם ספר על התנסויותיו, יש לו אתר אינטרנט (לדוברי הונגרית בלבד) ואחד העיתונים אף קיים עמו ראיון ווידאו.

מסתבר, כי האיש, צועני במוצאו, לא היה מודע לכישוריו כמדיום, עד שאישה מסתורית העירה את תשומת ליבו לכך, כי "הוא בעל אנרגיה ספיריטואליסטית ברמה גבוהה ומסוגל לתקשר עם עולם הרוחות". בויקה מספר בספרו, כי הרוח הראשונה עמה הצליח לקיים לקשר, הייתה של אביו ז"ל, שמאז משמש כמדריכו בממלכת הרוחות. בסיאנסים הוא משתמש בכסא בעל שלוש רגליים, שלתוך אחת מרגליו החלולות הושם עיפרון. בספר סיפורים רבים, המעניין ביותר היה בעיניי הסיפור הבא:

באחד הימים היגיע אליו זוג עצוב שאיבד את בתו בת ה-17 בתאונת דרכים. בסיאנס הופיעה רוחה של הצעירה, שבישרה להם, כי נולדה מחדש ורוחה התגלגל לגופו של ילד ואף מסרה את שם משפחתם של הורי הילד, שם העיר, הרחוב ומספר הבית בו הם גרים. הזוג השכול נסע לכתובת שצוינה ולמזלו, בני המשפחה האמינו בספיריטיזם ולא זרקו אותם מכל המדרגות. לבני הזוג היה ילד בן כשנה וחצי ולהשתוממותם של כל הנוכחים, ברגע שהאורחים נכנסו לחדר, הילד השתחרר מאחיזת אימו וחיבק בחום את האורחת. יתר-על-כן, כאשר כעבור זמן-מה ההורים השכולים הזמינו את הזוג השני לביתם, הילד הקטן הפגין התמצאות מוחלטת בדירה. הוא נכנס ביוזמתו לחדרה של הילדה שנספתה, ידע את מיקומם של חפצים שונים, באיזה מגירה ניתן למצוא מחברת ועט ואף כינה את בובותיה בשמם. עד כאן הסיפור המעניין ועתה על ביקורי אצל המדיום.

האיש הסימפטי קיבל אותנו בחדר מגורים רגיל לגמרי, למעט כרזה צבעונית עם דמותו של ישו על הקיר מאחוריו. לא ניכרו בו שום סימני מסתורין, החדר לא הוחשך, לא הודלקו נרות ואחר הסבר קצר, נגשנו לסיאנס. בויקה העדיף שגם ז`וז`ה - אותה לא הכיר מקודם - תשתתף, כי להופעת הרוח, במיוחד כאלה שהלכו לעולמם בגיל מבוגר ובמצב בריאותי ירוד, דרושה אנרגיה רבה. הוא שפשף זמן-מה את הכסא הקטן ("כדי לטעון אותו באנרגיה חיובית") ואחר הניחו במרכז השולחן המכוסה בגיליון נייר לבן. מכאן ואילך, המדיום לא נגע יותר בכסא. ז`וז`ה ישבה מולי ונתבקשנו להניח קלות את יד ימיננו על הכסא, בעוד שמאלנו נח על קצה השולחן.

בויקה שאל למי אני רוצה לקרוא. החלטתי מראש, כי אקרא לבת-דודתי אֵווִי, שנרצחה באושוויץ ועל כן עניתי: "לאווה!" האיש קרא בקול: "הרוח אווה, האם את נמצאת עמנו?" תשובה קיבלנו רק אחר קריאתו השלישית, כאשר הרגשנו, כי הכסא רועד קלות מתחת ידנו. המדיום הודה לרוח על בואה וביקש, כי אם אכן היא רוחה של אווה, לצייר באמצעות העיפרון עיגול ואם לא משולש. הכסא זז במהירות וצייר צורה הדומה לעיגול. עתה ביקש בויקה מהרוח (אני קורא לה `רוח` מטעמי נוחיות בלבד, אם כי, כפי שיתברר בהמשך, אין לי הסבר חד-משמעי לתופעה שהייתי עד לה) להזדהות בשם משפחתה, אבל העיפרון צייר על הנייר צורות סתמיות בלבד. 

בויקה הסביר, כי לעתים מאבדת הרוח, במיוחד אם הסתלקה מעולמנו (המילה `מתה` היא טאבו) לפני זמן רב, את יכולתה לתקשר בסימנים כתובים ועלינו לסייע לה בכך. לבקשתו, נקבתי בשלושה שמות משפחה, אותן רשם על הנייר: "אלטמן, שווארץ, אונגאר". להפתעתי הכיסא זז וללא היסוס צייר עיגול סביב השם השלישי, הנכון. לאחר מכן רשם האיש שלושה שמות פרטיים וזוהיתי בצורה נכונה כ`רובי` (השם בו הוריי ובני משפחתי כינוני לפני עלייתי). בהמשך זיהתה הרוח את אחותה ששרדה כ`לילי`, את הגיל בו נרצחה (14) וגם את עיר הולדתה. נראה היה, כי הישות מסוגלת עתה לתקשר טוב יותר ושאלתי אם היא יכולה לנקוב בשם המשחק בו שיחקנו בפעם האחרונה (בגיל 12 בערך) ורק שנינו ידענו את שמו. העיפרון שרבט מספר אותיות שאינני בטוח, כי היוו את שם המשחק. שאלנו, אם היא נפגשה עם אימה ואביה. התשובה הייתה שלילית והמדיום הסביר, כי אולי בת דודתי עלתה למישור גבוה יותר. העיפרון צייר צורה של לב, פרח עם גבעול ודף הנייר החל להיות מקושקש עד שקשה היה לפענח את הכתוב עליו. לבסוף, הפכנו את הדף לצידו הנקי.

השאלה האחרונה שהצגתי לאווה, הייתה אם היא יכולה לומר לי משהו על העתיד. תשובתה "נכדים, 2" לא הייתה מפתיעה במיוחד, לאור העובדה שבנינו התחתן לאחרונה, אבל שכחתי לשאול אם הכוונה לתאומים. עתה הגענו לקטע שהוציא לי את הרוח מהמפרשים וגרם לי לפקפק במהות התופעה כולה. ה`רוח` נפרדה ממני ב-szióka (שלום, ביי, בנוסח המקובל כיום על הצעירים) ו"היֱה טוב", שתי ברכות פרידה שההונגרים משתמשים בהן בימינו, אבל לא נראה לי, כי הכרנון והשתמשנו בהן בשנת 1944.

לאחר מכן הרגשתי חובה לקרוא גם לאימי. השיחה עמה לא הייתה ארוכה במיוחד. אחר הזדהות קצרה, סיפרתי לה, כי אנו זוכרים אותה באהבה ולפני כחצי שנה ערכנו ביקור משפחתי בכפר הולדתה. אחר התייחסתי לאחת מנכדותינו, טל, שלדעת כל בני משפחתנו התגלגלה בה נשמתה של אימי, הן מבחינת מראה החיצוני והן מבחינת אופייה. `רוחה של אימי` השיבה לי - באמצעות הכיסא והעיפרון - כי הילדה לא דומה לה, כי אם לאימה, לסבתא שלי שלא הכרתיה, כיוון שנפטרה כשהייתי עדיין צעיר מאד. לשאלה אחרת, אם יש משהו שהיתה רוצה לומר לי, ענתה אימי, אישה קשת עורף בכל ימי חייה, אבל במיוחד לקראת סופם, כאשר פטירת אבי, המגורים בארץ זרה שאת תרבותה ושפתה לא הבינה ומחלות שונות, חברו יחד ועשו אותה מרירה, משפט שהיה מאד אופייני לה: "אינני רוצה לכתוב!" וכך נפרדנו לשלום זה מזה.

בסיום הסיאנס, הצהירה ז`וז`ה, כי לא רק ראתה במעומעם את שתי הדמויות עמן תקשרתי, אבל `שמעה` את תשובותיהן לפני שנרשמו על הנייר. היא גם שאלה אותי אם לבת דודתי היו שערות מסולסלות. (אני זוכר אותה כבעלת שערות שחורות, קצרות, אבל יכול להיות, כי בשנה האחרונה, הן היו ארוכות יותר).

מסקנתי מהאירוע המעניין הוא, כי ז`וז`ה כנראה השפיע באופן בלתי-מודע על תנועת הכיסא. היא מכירה טוב את משפחתנו וידעה כנראה את התשובות לרוב השאלות ששאלתי, למעט אולי את שם משפחתה של בת דודתי (אונגאר). מה אומר על כך "ניצן" במאמרו "סיאנסים, רוחות ומנהרות של חושך ואור"? (בציטוט יש להחליף את מילה `כוס` ב`כסא`)

"הבה נחזור לכוס הפלאים שלנו. אין עוררין על כך שבטקסי הסיאנס, לפחות אלה המערבים כוסות, הכוס אכן זזה. כדאי לשים גם לב לפרטים השוליים הבאים: (א) הכוס זזה רק כאשר נוגעים בה; (ב) הכוס זזה באותם פרקי זמן בהם מצפים ממנה לזוז; (ג) הכוס "מעבירה מסרים" בדיוק בשפתם של המשתתפים; (ד) הכוס "מעבירה" פעמים רבות מסרים שהמשתתפים מצפים לקבל או דומים להם.

אם נתעלם מאלמנטים שונים של רמאויות, אזי המסקנה המקובלת על מי שחקרו את הנושא (מנקודת מבט מדעית) הינה שתנועת הכוס היא תוצאה של פעילות השרירים באצבעותיהם של המשתתפים, או חלק מהם, גם אם פעילות זו נעשית בתת-מודע."

בנושא אחד לפחות יש לי הסתייגות-מה מדבריו של כותב המאמר. בסיאנסים בהם השתמשנו בכוס, הייתה לעתים תנועת הכוס מהירה כל-כך, עד לשניות היא חמקה לנו מתחת לאצבעות. עבורי חיווה הסיאנס חוויה יוצאת דופן ואינני מצטער על הסכום (הגבוה מדי לדעת אחדים ממכריי), ששילמתי למר בויקה. אמשיך להתייחס בספקנות לקיום שלאחר המוות, אבל אמשיך גם לחקור את התופעה ולו אפילו כשעשוע, עם זאת אולי בפעם הבא אבחר לי בת-לוויה ניטראלית יותר מז`וז`ה.  

 

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
מעניין, חשוב לזכור מה אמר אוסקר ווילד
בעז לביא 06.05.09 (17:24)